אנחנו מתקדמים לחלק האחרון בספר במדבר וממש לקראת הכניסה לארץ, אנחנו צריכים גם ללמוד ולהתמודד עם העמים סביבנו, קודם פיזית – ביטחונית, מדינית, פוליטית, ואחר-כך – רוחנית. ייתכן שיש בסדר הזה גם רמז לימינו: בעולם האידיאלי, אלו השלבים ההכרחיים לבנות את האומה, ואולי אפשר להסביר את חלק מהאתגרים שאנו חווים כיום במדינה, בכך שמסיבות שונות ולא בלתי מוצדקות, אנחנו נאלצים לבנות הכול בבת אחת, מה שקצת מאתגר אותנו.
למרות התקווה, הרצון והניסיונות שלנו לשלום לאורך כל הדורות, התורה אינה נאיבית ומבהירה לנו שתהליך הכניסה לארץ כרוך במלחמה, שהכניסה לארץ איננה ״רילוקיישן״ רגיל (שגם לו אתגרים רבים), אלא תהליך שנקרא ״עלייה״. זו עלייה תלולה, ואיתה, תהליך שמצריך השתנות אמיתית ויסודית, כשחלק ממנו מתבטא בקשר עם השכנים שלנו.
מסופר (במדרש תנחומא) שכשבלק מלך מואב ראה את הניסיון המר של העמים והמלכים סביבו, הוא לא רצה לצאת למלחמה פיזית נגד ישראל. אך כיוון שעדיין היה נחוש לגרש אותם מגבול ארצו, התייעץ עם זקני מדיין, השכנים מדרום אצלם משה גדל. מהם למד שכוחו של משה בפיו ולכן כדאי להילחם בו ובעמו באותו הנשק, בעזרת אדם שכוחו בפיו ושכך יוכל לפגוע בעם.
בלק מזמין את בלעם בן בעור, הנביא והקוסם, לקלל את העם. בתחילה בלעם מתנגד למשימה, אך בהמשך, יוצא למואב לאחר שקיבל את התנאי שהציב לו אלוהים באותו לילה, לדבר רק מה שאלוהים ישים בפיו.
בדרך למואב מופיע מלאך בדרכו ״וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ״ (במדבר כב,כג), וראה איזה פלא, הקוסם הגדול שהולך לקלל את כל עם ישראל, לא רואה את המלאך. מי שכן רואָה, זו דווקא האתון שלו שסוטה מהדרך. בלעם כועס ומכה אותה, עד שבפעם השלישית, אלוהים פותח את פי האתון ורק אז גם הוא רואה את המלאך שמזכיר לו, שוב, לומר רק דברי אלוהים. ולמה באותה הזדמנות לא החזיר אותו המלאך הביתה? חז״ל אמרו על כך, ״בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכים אותו״…
בלעם מגיע לבלק והם מתארגנים לאירוע: שבעה מזבחות נבנים כדי שבלעם יוכל לתצפת על העם (קוסם גדול כל כך לא יכול לקלל מרחוק?), ועליהם מוקרבים שבעה פרים ושבעה אילים, אך למורת רוחו של בלק, מפיו של בלעם יוצאות רק מילות ברכה, שוב ושוב. למשל…
״הֶן־עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם וְכַאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א״ (במדבר כג,כד) שנהיה מוכר מאז המבצע / מלחמה עם איראן, או פסוק שנכנס לתפילה היום-יומית שלנו: ״מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל״… וכן התיאור ״מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר״ (שם, כד,ה-ט). פסוק נוסף התפרסם בגלל השימוש התכוף בו, גם אם במשמעות הלא נכונה: ״הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב״ (שם, כג,ט)… המילים ״בגויים לא יתחשב״ נאמרות לא פעם כאילו אנחנו עם אגואיסטי, ׳לא מתחשב׳, שלא אכפת לו מאף אחד, אך זו קריאה שאינה נכונה למקור ולדקדוק כאן. המשמעות האמיתית של הפסוק היא, שאנחנו עם שחי על פי קצב היסטורי שונה ש״לא עולה בחשבון העמים״ (רש״י, מלבי״ם ואחרים).
בסופו של דבר, בלעם אכן לא מצליח במשימתו לקלל את עם ישראל, ומשאיר לבלק עצה רשעית ויעילה איך לפגוע בנו בלי קסמים ובלי צבא: לשלוח את בנות מואב ומדיין לפתות את הגברים לזנות ולעבודה זרה. בעקבות כך פורצת מגפה שממיתה 24 אלף ונעצרת על ידי פנחס, עליו נקרא בפרשה הבאה. והשאלה, רגע לפני סיום היא, למה בעצם הקב״ה, שהתערב לטובתנו והציל אותנו מהקללות שתכנן בלעם, לא הציל אותנו גם מהעיצה שנתן בסוף הפרשה, ושגרמה לחטא בשיטים?
המדרש (במדבר רבה) משווה את עם ישראל לעץ גדול. כשרוצים לפגוע בעץ, אפשר לקצוץ את הענפים, אבל זה לוקח זמן והפוגע יכול להתעייף. לעומת זאת, אפשר לפגוע בשורשים ולהרוס את כל העץ. ע״פ המדרש, בלעם חשב לעצמו, למה לי לקלל כל שבט ושבט בנפרד? אלך ישירות לשורשים ואעקור אותם כולם מן העולם. אך אז גילה ש״מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ״ (כג,ט) – השורש של עם ישראל הוא לא כמו כל העמים. הוא עשוי מאבן צור קשה שלא ניתן לחדור אליה.
כלומר – הקדוש ברוך הוא לא מאפשר לאף אחד, אף פעם, לפגוע בשורש הקשר שלנו איתו, עם התורה והארץ. לכן הקללות של בלעם נחסמו. לעומת זאת, חטא עבודה זרה וזנות, אפילו שהוא חמור ביותר, דומה יותר לפגיעה בענפים של העץ וברמה הזו, הקב״ה מאפשר לנו להתמודד עם מה שקורה, באמונה שנצליח, גם אם המשמעות היא שאובדים לנו חלק מהענפים. בלעם הבין שלא יצליח לעקור את השורש, ואז נאלץ להסתפק בייעוץ להחטיא את ישראל כדי לפגוע לנו בענפים.
אנחנו תמיד קוראים את פרשת ״בלק״ ממש לפני י״ז בתמוז ותחילת ימי בין המייצרים. חורבן בית המקדש היה אסון כבד, ואנחנו מתאבלים עליו כבר כמעט 2000 שנה, ויחד עם זאת, אנחנו זוכרים שלמרות חשיבותו בעצומה, בית המקדש היה ענף ולא שורש, ולמרות החורבן, אנחנו כאן, וב״ה, גם נמשיך.
שבת שלום.
