פרשת ״ואתחנן״ תמיד נקראת בשבוע שאחרי תשעה באב, לקראת ״שבת נחמו״, שבת ששמה ניתן לה על שם ההפטרה: ״נחמו, נחמו עמי״ מנבא ישעיהו (בפרק מ,א) כשאנחנו מבקשים במילותיו את הנחמה שאנחנו כל כך זקוקים לה אחרי ציון חורבן בית המקדש.
אני צריכה להודות, שלקח לי זמן להבין למה נקראה השבת שלפני תשעה באב – ״שבת חזון״, ואילו שבת ״נחמו״ – היא השבת שאחרי. על פניו, נראה היה לי שהיינו צריכים נחמה לפני החורבן, שנתחזק לקראת הבאות, וחזון – אחרי: אם וכאשר נשרוד ונקום מהאסון הנורא, נוכל לשבת ולתכנן מה ואיך לעשות הלאה.
אבל חז״ל בחוכמתם הרבה, מלמדים אותנו שדווקא עוד לפני כניסה לאתגר שנדמה כמעט בלתי אפשרי, יכול לעזור לנו להתחזק בחזון חיובי לקראת הבאות, כי בתוך האסון, עלול להיות לנו קשה עד בלתי אפשרי לראות מעבר, ואנחנו עלולים להתייאש ולוותר כליל. וזמן לנחמה, ב״ה יגיע אחר-כך.
פרשת ״ואתחנן״ ושבת ״נחמו״ תמיד נופלות בלוח גם בשבוע הזה שבין תשעה באב, יום צום קשה, וט״ו באב, יום שנחשב כיום טוב ושמח לישראל. האם יש קשר בין שני הימים האלה, תשעה באב על אבלו הכבד והנורא, וט״ו באב על שמחתו, ריקודיו ומחולו (ומחילתו), או שהם סתם תקועים בלוח השנה בקרבה משונה כזו?
לאחר חטא המרגלים, שע״פ המסורת קרה בתשעה באב ושאז נגזר על בני ישראל להשאר במדבר 40 שנה כדי שהדור הישן ״יתחלף״ – לשון נקיה לכך שכ-600 אלף הגברים שיצאו ממצרים היו צריכים למות, ובמקומם יקום דור חדש שיהיה מי שיכנס לארץ. איך קרתה ה״תחלופה״ הזו? בְּכָל עֶרֶב תִּשְׁעָה בְאַב, כך מספר התלמוד, הָיָה מֹשֶׁה מוֹצִיא כְרוּז בְּכָל הַמַּחֲנֶה וְאוֹמֵר. צְאוּ לַחֶפֶר צְאוּ לַחֶפֶר. תמונה מצמררת: כל אחד היה צריך לצאת ולחפור לעצמו קבר, ולישון בו, ובבקר, מי שהיה קם – היה קם, ומי שלא… וכך בכל שנה, היו נפטרים כ-15 אלף אנשים – בליל תשעה באב.
וכך: הָיוּ יוֹצְאִין וְחוֹפְרִין לָהֶן קְבָרוֹת וִישֵׁינִים. וּבַשַּׁחַר הָיוּ עוֹמְדִין וּמוֹצְאִין עַצְמָן חֲסֵירִים חַמִשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף וּפְרוּטְרוּט. אבל בַשָּׁנָה הָאַחֲרוֹנָה עָשׂוּ כֵן וְעָמְדוּ וּמָצְאוּ עַצְמָן שְׁלֵמִים – באותו תשעה באב אחרון למסע במדבר, כל מי שנכנס למיטת הנוראי הזה, התעורר בבקר – אם הצליח לישון – ומצא את עצמו חי! אמרו האנשים האלה, אולי טעינו בחשבון הימים, וזה לא היה תשעה באב? שכבו שוב בלילה הבא, בָּעֲשָׂרָה וְבְאַחַד עָשָׂר וּבִשְׁנֵים עָשָׂר וּבִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר וּבְאַרבַּע עָשָׂר וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר. כיון שהשלים הירח את מלואו, אָמְרוּ. דּוֹמֶה שֶׁבִּיטֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָהּ הַגְּזֵירָה קָשָׁה מֵעָלֵינוּ. וְעָמְדוּ וְעָשׂוּ יוֹם טוֹב, הוא ט״ו באב (תלמוד ירושלמי, תענית, ד:ז).
נשאלת השאלה, מה קרה שם באותו תשעה באב שכולם קמו בבקר למחרת?
אני מנסה לתאר לעצמי איך, בכל שנה, מי ששכב במיטת-הקבר הנוראית הזו, התפלל לישועה, בקש על נפשו, עשה עסקאות עם הקב״ה שרק הפעם, ואולי גם חשב לעצמו, טוב, אני אחד מ- 600 אלף, יש לי עוד סיכוי להנצל… אבל באותו תשעה באב האחרון, כולם ידעו, שזהו, ואין שום דרך או סיכוי לצאת מכאן. דווקא אז, באותו יום שנראה שחור משחור, לא נותר דבר לעשות מלבד להתפלל להצלה מכל הלב, בלי שום חישובים וחשבונות נוספים, ואולי לכן הם זכו לקבל את חייהם בחזרה ולהגיע גם לירח המלא של ט״ו באב, חג האהבה.
גם משה מתפלל השבוע – ״ואתחנן אל ה״… (דברים ג,כג), הוא אומר., ויש התוהים, למה הוא מתפלל, שוב מבקש להכנס לארץ המובטחת? הרי הקב״ה כבר אמר לו לא!! אלא, שבשבילי, משה מלמד אותנו להתפלל. הוא לא צריך להחליט אם ואיך הבקשה שלו תתמלא. אולי זה יקרה לו. אולי זה יקרה לדור הבא. אולי בעוד 3000 שנה. כל זה לא בידיו וזה לא הענין. העניין הוא לפתוח את הלב אל הקב״ה, ואולי אז, גם יגיע, מתישהו, חג האהבה.
