בקיץ 2018 זכיתי להשתלם בליווי רוחני (chaplaincy) בבית החולים ״בל-וויו״ שבניו-יורק. ״בל-וויו״ מקום מורכב, ו״זכיתי״ הוא לא בדיוק הביטוי שכולם יסכימו אותו, אבל אני רציתי להשתלם דווקא שם, בבית חולים ציבורי, הוותיק ביותר בארה״ב (נוסד ב-1736, עוד לפני שארה״ב הפכה למדינה), שמשמש כמרכז טראומה מרכזי ומוביל, ומחזיק בלא מעט בכורות רפואיות (פירוט בויקיפדיה). זה היה קיץ אינטנסיבי, בלשון המעטה, ותודה לאל לחברי הקהילה היקרה שלי בברוקלין, שבמסווה של דברי תורה, בעצם עזרו לי לעבד את החוויות שלי…
אחת מהמחלקות שנשלחתי אליה, היתה ״מד-סרז'״ (מחלקת רפואה כירורגיתmed-surg – ) בקומה שהוקדשה להיות בית חולים לאסירים. בביקור האחרון שלי שם, ר׳ מבקש ממני ״לעשות בשבילו משהו״. רשויות בתי הכלא מזהירים מהדברים האלה: ״ברגע שתיכנסי לשם״, הם אומרים לי במפגש ההכנה, ״יתחילו לבקש ממך לעשות בשבילם דברים. לפני שתדעי, תמצאי את עצמך מעבירה בשבילם סמים״. הייתי שם קיץ שלם (כ-3 חודשים) ושום דבר כזה לא קרה לי. הבקשות שקיבלתי היו לספרי קודש, מחרוזות ובעיקר לתפילה, ברכה, ו״אולי תוכלי לבקר שוב, סיסטר״. גם הבקשה של ר׳ לא הייתה צריכה להטריד את הסוהרים: הוא רצה שאלך לראות את הסרטBlacKkKlansman ״בשבילו״.
הסרט, שמבוסס על סיפור אוטוביוגרפי, מתרחש בקולורדו ספרינגס של שנות ה-70, ועוקב אחר רון סטולוורת', הבלש האפרו-אמריקאי הראשון במשטרת העיר, שמסתנן, בעזרת החבר היהודי שלו, לסניף המקומי של הקו-קלוקס-קלאן (ארגון שנאה לשחורים וזרים בכלל). ר׳, שנמצא כבר 26 שנה בכלא, לא יראה את הסרט, אבל רצה שאכיר יותר את ההיסטוריה הכואבת בה הסרט נוגע.
בביקורים הראשונים שלי במחלקה אני רואה את ר׳ מנסה להרשים את כולם בשליטה מופלאה בכיסא הגלגלים שלו: נוסע על גלגל או שניים הלוך ושוב, מפריע, צועק, מקלל, כועס וזועם, מנהל את המסדרון כאילו אין לו רגל חבושה בכבדות אחרי קטיעה מזיהום.
בחדר ממול מאושפז ג׳. גבוה ואתלטי, הוא הולך בצעדי ריקוד לאורך המרחק הקצר שמותר לו במסדרון. יש לו ראסטות קצרות וזקן מטופח, אבל אולי זו רק דרכו להסתיר את הגוש הסרטני שבלסתו. כשאני נכנסת, הוא שר בקולו המתנגן: ״תודה לאל על כל יום יפה, סיסטר!״, אבל מהר מאוד מתחיל לבכות. אני לומדת שהוא אובדני; שבכלא נאנס, הושפל והוטרד, נדבק ב־HIV ובמחלות נוספות. יש לו נפש של ילד קטן, הוא רוצה את אימא, ורמת ההשכלה שלו אינה עולה על זו של ילד בתחילת בית ספר יסודי.
כשאני מתקרבת לדלת של ג׳, ר׳ צועק מה״פרארי״ שלו שהוא ״מת לפוצץ את המקום ה… הזה״, ושהוא ״אוהב״ את זה שיש לו ״אובדני״ בחדר ליד שיכול לעזור לו. הוא קורא אחריי: ״אל תבקרי אותו! הוא רוצה למות? תני לו למ־ו־ת! את לא יכולה לעשות כלום בשבילו. רק אנחנו יכולים לתת לו את מה שהוא רוצה!״ השוטרת החמושה, שיושבת ליד פינת האחיות הממוגנת, חצי מחייכת וחצי בוחנת את המצב.
אצל ר׳ אין משפט אחד בלי שורת קללות שאי אפשר לכתוב בשום מקום. אבל הרעש רק בא להסתיר את כמה הוא רוצה שמישהו יראה אותו, כמו כשביקש ממני ללכת, ״בשבילו״, לראות את הסרט. ״זה יהיה לי ממש משמעותי, רק לדעת שאכפת לך״, הוא אומר, ברצינות גמורה, מאמין להבטחה שלי, אפילו שלא נדבר שוב.
קיץ שלם, כל יום, אני שם. הלב שלי נשבר ונדבק אין-ספור פעמים. להיות אנושי זה אומר חוסר אונים מוחלט. זה אומר לעשות כל מה שאפשר ומעבר. איך להחזיק בשני הקצוות האלה בלי להקרע?
התורה, שהכירה כלא, ערי מקלט וטיפול בעבריינים, מצווה עלינו, ״צדק, צדק תרדוף״… (דברים טז,יח). למה פעמיים ״צדק, צדק״? אולי בדיוק בשביל להכיל את המורכבות הזו, ואולי, מפני שכשאנחנו באים לשפוט מעשה כלשהו, באופן טבעי אנחנו ״מסתירים״ חלק מהסיפור. לא תמיד יש לנו את כל המידע ולא תמיד אנחנו רוצים בו. אנחנו לא יכולים ולא תמיד רוצים לדעת שלנאשם יש משפחה, אתגרים, כאבים, חיים… אם, נניח ש-א' גנב מ-ב', ב' בצדק רוצה את הכסף שלו בחזרה, וא' צריך להחזיר אותו, לא פעם גם עם ריבית ו / או שירות כלשהו. האם זה משנה שא' היה רעב, בעל חוב, חולה? השיפוט צריך להיות צודק במידת האפשר. ויחד עם זאת, בחברה שאכפת לה אך ורק מ״להיות צודק״ במובן אחד, דברים רבים עלולים ללכת לאיבוד, ולא ייתכן שזו המערכת היחידה שתהיה, ובמיוחד לנו, ובמיוחד כאן.
כי לפסוק ״צדק, צדק תרדוף״ יש גם המשך: "צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ" (דברים טז,ב). רש״י, על בסיס הספרי, אומר, כְּדַאי הוּא מִנּוּי הַדַּיָּנִין הַכְּשֵׁרִים לְהַחֲיוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל וּלְהוֹשִׁיבָן עַל אַדְמָתָן. זהו אתגר עצום אך מסתבר שיש קשר הדוק בין ההתנהלות שלנו במשפט ובצדקה, לבין חייו, יישובו ופריחתו של העם היהודי על אדמתו. הלוואי ונצליח.
שבת שלום.
