פרשת ויקרא שפותחת את ספר ויקרא מכניסה אותנו לעולם אחר. לא לחינם נקרא הספר הזה בלשון חז״ל גם ״תורת הכוהנים״, ובאנגלית – Leviticus. אבל אם כל כוונת הספר הוא הכוהנים ועבודתם, אפשר לשאול, מה בעצם עושה כאן משה? אולי הוא סיים את עבודתו עם הובלת העם ממצרים, דרך הר סיני והקמת המשכן? עכשיו מה נשאר? כמה חוקים ולהגיע לארץ? אף אחד לא הבטיח לו קריירה ארוכה. אולי זה יהיה תפקידו של מישהו אחר?
אבל הספר השלישי מתחיל במילה, ״ויקרא״, כאילו לומר, ׳ממש לא סיימת, משה, צריך אותך גם הלאה׳. המדרש מתאר את זה בדרכו הציורית:
כשנבנה המשכן, כולם הביאו נדבות עבור הבניה. בני ישראל הביאו זהב. הנשיאים הביאו פנינים ואבנים טובות, ו״נַפְשׁוֹ שֶׁל משֶׁה עֲגוּמָה עָלָיו, וְאָמַר: הַכֹּל הֵבִיאוּ נִדְבָתָן לַמִּשְׁכָּן וַאֲנִי לֹא הֵבֵאתִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ׳חַיֶּיךָ, שֶׁדִּבּוּרְךָ חָבִיב עָלַי יוֹתֵר מִן הַכֹּל׳, שֶׁמִּכֻּלָּם, לֹא קָרָא הַדִּבּוּר אֶלָּא לְמשֶׁה (לכן) ״וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה״ (ויקרא רבה א׳:ו׳).
מעניין ואולי אפילו אירוני שמכל המתנות האפשריות, המדרש מתאר את המתנה שמשה מביא למשכן כדיבור. אנחנו זוכרים את אמירותיו בראשית דרכו, על היותו ״כבד פה וכבד לשון״ (שמות ד,י). אין ספק שבמהלך המסע ממצרים, גם הוא משתחרר מהעבדות האישית שלו, ועד שנגיע לספר דברים, כבר יוכל לדבר ספר שלם בלי היסוס, אבל אולי, יש כאן גם רמז לכך שמתנה לא נמדדת רק ברמת המושלמות שלה כלפי המקבל, אלא גם ברמת המאמץ וההשקעה של הנותן.
מדרש נוסף מתאר את הקב״ה כמו מלך ואיתו שרים ויועצים, חיילים ושומרים ״וְאֵין הָעָם יוֹדְעִים אֵיזֶה מֵהֶם חָבִיב מִכֻּלָּם, אֶלָּא מִי שֶׁהַמֶּלֶךְ הוֹפֵךְ פָּנָיו וּמְדַבֵּר עִמּוֹ הוּא חָבִיב מִכֻּלָּן. כָּךְ, ׳וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים זְקֵנִים׳ (שמות כד, א), וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אֵיזֶה מֵהֶן חָבִיב מִכֻּלָּן, אֶלָּא מִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ וּמְדַבֵּר עִמּוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה (ויקרא רבה א׳:ח׳).
החשיבות של משה גדולה עד כדי כך, שהוא היחיד שכלול בשלושה עשר עיקרי האמונה (היהודית) של הרמב״ם, כפי שאנחנו שרים בשיר ״יגדל״: ״לא קם בישראל עוד, נביא ומביט את תמונתו״. הרמב״ם מציין ארבעה הבדלים בין נבואת משה לשאר הנביאים: א. נבואת משה הייתה בבחינת פנים אל פנים, בלא אמצעי ב. הנבואה לא הייתה באמצעות מחזה או מראה בזמן שהוא כעין תרדמה או שינה; ג. עמידה איתנה מול ההתגלות ללא אימה והיחלשות; ד. נבואה בכל עת (כך שמשה תמיד היה צריך להיות זמין, ולא למשל, כמו אהרון, שנכנס לקודש הקודשים רק ביום הכיפורים, פעם בשנה.
מדרש נוסף מחזיר אותנו לפרשות של השבוע שעבר, שם נאמר (18 פעמים): כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה (שמות לט,מב ועוד). למה לחזור על אותו הפסוק שוב ושוב, ואיך זה קשור למילה ״ויקרא״? משה היה אחראי על הבניה, ועשה הכל בשביל המלך, כדרך המלך ולפי בקשתו, ובכל מקום, ״עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהָיָה בּוֹנֶה הָיָה כּוֹתֵב עָלָיו שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, וְהָיָה בּוֹנֶה כְּתָלִים וְכוֹתֵב עֲלֵיהֶן שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, הָיָה מַעֲמִיד עַמּוּדִים וְכוֹתֵב עֲלֵיהֶן שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, הָיָה מְקָרֶה בְּקוֹרוֹת וְהָיָה כוֹתֵב עֲלֵיהֶן שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ״. כשנכנס המלך, ראה את העבודה המושקעת והמדויקת, ולכן חשב, שלא יתכן שהוא (המלך) יהיה בפנים, בשעה שעושה המלאכה ישאר בחוץ "לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה״ (ויקרא רבה א,ז).
התכונה הגדולה של משה היא הענווה שלו, אבל אולי, העיקר הוא לא הענווה לכשעצמה, שאפילו יכולה להיות מסוכנת כשאדם מבטל את עצמו לחלוטין, אלא מה שהענווה הזו יכולה ליצור. אצל משה היא יצרה נאמנות, כך שמאוחר יותר, משה יקרא בפי הקב״ה, ״נאמן״ (במדבר יב). נאמנותו תהיה גדולה עד כדי כך שהקב״ה יתן לו לדבר ספר שלם בעצמו, והספר הזה יכלל בחמישה חומשי תורה כמו כל דברי ה׳.
הרב יצחק מוורקא שחי מנהיג חסידי בתחילת המאה ה-19, תיאר את הקשר בין הקב״ה ומשה כמו בין משרת וסוחר. אם בא מישהו לקנות את הסחורה בזול, בהתחלה אמר לו המשרת, ׳בעל הבית לא יכול למכור לך במחיר כזה׳, אח״כ כשהתקרבו יותר, אמר, ׳אנחנו לא נמכור לך׳, ולבסוף אמר ׳אני לא אמכור לך׳. המשל הזה בא להגיד לנו, שגם לנו, כמו למשה, יש חירות לעצב את התורה ולהשתמש בה, אם נוכל לעשות זאת מתוך מחוייבות, קרבה והזדהות עמוקה עם בעל הבית, הקב״ה.