עם פרשת צו אנחנו מגיעים לאמצע הפסוקים של התורה. כן, חז״ל ספרו הכל עוד הרבה לפני גוגל.
שמה של הפרשה – "צו" – פירושו: ציווי. אם נוסיף עוד אות – נקבל צוות – קבוצה של אנשים שעובדים ביחד למען מטרה משותפת. נוסיף עוד אחת ונקבל צוותא- עשיה ביחד, שותפות.

הפרשה נפתחת כאשר ה' מצווה את משה לתת הנחיות לאהרון ובניו לגבי קורבן העולה.
בהמשך, היא מפרטת את ההוראות על הקרבת מנחה, חטאת, אשם ושלמים — מי מביא אותם, מי אוכל מהם, וכיצד בדיוק להקריבם. לאחר מכן, אנחנו נפנים לתהליך ההקדשה של אהרון ובניו, עכשיו שבניית המשכן הסתיימה ועוד מעט נחגוג את חנוכת המשכן!
משה הוא זה שעושה הכל כאן: הוא לוקח את אהרון ואת בניו, מכנס את כל קהל ישראל לפתח אוהל מועד, רוחץ את אהרון במים, מלביש אותו בבגדי כהונה — כולל החושן, האורים והתומים ועוד, מושח אותו בשמן המשחה המיוחד, ומושח גם את המשכן וכליו. לאחר מכן, אהרון מקריב לראשונה את קרבן החטאת, העולה והמילואים. הכהנים שוהים בתוך אוהל מועד במשך שבעה ימים, לקראת היום השמיני שיהיה יום חנוכת המשכן.
אנחנו כל כך רגילים לכך שאהרון הוא הכהן הגדול, שאנחנו עלולים לפספס את העובדה שדווקא משה הוא זה שמעביר אליו את תפקיד הכהונה — בשקט, בצניעות, בלי דרמה. אבל אולי הוא מרגיש משהו מתחת לפני השטח?
כשאנחנו באים לקרוא תורה בבית הכנסת, יש לנו לשם כך את טעמי המקרא, סימני הנגינה בתורה, העוזרים להטעים נכון, להדגיש מילים ולחלק פסוקים. רבים מהם חוזרים על עצמם בכל קטע, ויוצרים את ההדגשות, הפסיקים והעצירות במקומות הנכונים.
אך יש טעם מתנגן וארוך במיוחד שנקרא ״שלשלת״ שמופיע רק ארבע פעמים בכל התורה!
השלשלת מופיעה כשאומרים ללוט לברוח מסדום – והוא "וַיִּתְמַהְמָהּ" (בראשית י"ט:טז), רמז להססנות שלו, לקושי לעזוב את סדום עירו, למרות הרוע בה ולמרות הסכנה.
אח״כ היא מופיעה כשעבד אברהם מתפלל למציאת אשה ליצחק עם המילה "וַיֹּאמַר" (בראשית כ"ד:יב), אולי כרמז לספקות שהיו לו לגבי הצלחת השליחות.
עוד היא מופיעה כשיוסף עומד בפני אשת פוטיפר היפה, שמנסה לפתות אותו. על פניו, הוא אומר לה לא, אבל הניגון עם המילה "וַיְמָאֵן" (בראשית ל"ט:ח) מספר על מאבק פנימי עז בין הרצון לפיתוי לבין המוסר.
ובפעם האחרונה מופיעה השלשלת כאן כשמשה שוחט את הקורבן ומעביר את התפקיד לאהרון – "וַיִּשְׁחָט" (ויקרא ח':כג), כתוב. הנה, הוא עשה מה שצריך, אבל אולי השלשלת מספרת לו על מה שקרה בליבו של משה, אולי היסס לרגע, אולי חש תחושת ויתור, אולי אפילו צביטה בלב.
והתורה רואה את זה. היא לא שופטת את זה שיש לנו רגשות, אלא מכירה בכך, ונותנת לנו מקום, כאילו שהיא אומרת – גם לנו, גם עכשיו – זה בסדר, אני רואה אותך. אני מבינה. לא קל.
קח נשימה עמוקה.
אתה יכול להמשיך הלאה.
אתה תהיה בסדר.