השבוע היה ז׳ במרחשוון (חודש חשוון), יום שהמשנה מזכירה במיוחד:
מַתְנִי׳ בִּשְׁלֹשָׁה בִּמְרַחְשְׁוָן שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
בְּשִׁבְעָה בּוֹ, חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם אַחַר הֶחָג, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אַחֲרוֹן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לִנְהַר פְּרָת.
(תענית י:א).

מה פירוש שואלין על הגשמים? חשבתי שכבר התחלנו להגיד ״משיב הרוח ומוריד הגשם״ בסוף חג הסוכות, בשמיני עצרת?
נכון, ויש על כך דיון ארוך. ההחלטה היא ש״משיב הרוח ומוריד הגשם״ – זו עובדה, משהו שהקב״ה עושה.
אז למה לא להגיד את זה כל השנה?
כי בשעה שזו עובדה, זו עובדה רלוונטית במיוחד בחורף, ואנחנו רוצים להתפלל על מה שקרוב ונוגע לליבנו ולא סתם להגיד מילים חסרות משמעות שלא שייכות.
אבל ממש ״לשאול את הגשמים״, כלומר, לבקש גשם, בארץ ישראל, מתחילים בז׳ במרחשוון. במשנה אנחנו רואים דעה נוספת, אולי כבר בג׳ בחודש, אבל ההלכה היא לפי רבן גמליאל, וכך נעשה עד היום, כשמוסיפים בכל תפילת העמידה של יום, בברכה ה-9 ״ותן טל ומטר לברכה״…
רגע, עד היום?
ניקח צעד אחורנית ונשאל קודם, מי זה רבן גמליאל שמספר לנו את ההלכה הזו?
רבן גמליאל חי בסוף המאה הראשונה, תחילת המאה השנייה לספירה. הוא היא מנהיג רוחני, תנא ונשיא הסנהדרין. מה שאולי עוד יותר חשוב זה שבילדותו, עוד עמד בית המקדש (השני) על תילו, והעלייה לרגל בשלושת הרגלים התבצעה בכל הודה והדרה. כשבית המקדש היה קיים, אנשים נהרו אליו מכל מקום סביב. כמובן, מי שעדיין חי בארץ, הגיע מצפון ומדרום, מזרח ומערב. וגם מי שגר בבבל, היו עולי רגל שהיו הולכים, רוכבים על חמורים, עגלות, מה שאפשר, כדי להגיע, במיוחד ל״ה״חג בעיר, חג הסוכות, חג האסיף, סוף העונה ואינסוף הודיה. בסוף החג, התחילו להגיד ״משיב הרוח ומוריד הגשם״, ואז פנו עולי הרגל מבבל לחזור הביתה, מתפללים בו זמנית, שלמרות שהתחלנו להזכיר גשם, הוא לא ירד עד שה״אחרון״ יגיע הביתה. לכן כך נקבעה ההלכה: להזכיר את כוחו של הקב״ה שקשור לעונה המתקרבת ובאה, כן. לבקש ממש שירד גשם, עוד לא, ״כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אַחֲרוֹן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לִנְהַר פְּרָת״.
אבל, בית המקדש הזה חרב בשנת 70 לספירה, ורבן גמליאל, קרוב לוודאי, קבע את ההלכה הזו לאחר מכן. למה? ולמה להמשיך בכך עד היום? ובכלל, מה עם הגשם הזה? פעם, כל מצב הרוח שלנו היה תלוי בגובה הכנרת, אבל כיום, עם התפלת מים… מה זה משנה?
מסביר הרב מלמד: ״ואף לאחר החורבן לא נתבטל המנהג, מפני שכל מנהג שמזכיר את הימים הגדולים בהם בית המקדש עמד על מכונו, חביב עלינו מאד ואיננו רוצים לבטלו, ורק לאחר שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, תוכל הסנהדרין להחליט אם לשנות את זמן שאלת הגשמים, בהתחשב באמצעי התחבורה החדשים (או לא) (פניני הלכה, הלכות תפילה, פרק יח, הלכות ד-ז).
בחוץ לארץ, אגב, חוץ מהארצות הקרובות לארץ ישראל שיש להם אקלים דומה לשלנו, חכמים קבעו את תאריך תחילת הבקשה על הגשמים ל4 או 5 בדצמבר, מכיוון שבבבל, חוץ לארץ של אז, היו מים מרובים מהנהרות, ושאר בני חוץ לארץ הולכים לפי מנהג בבל בעניין זה.
ולענין הגשם: אצלנו גשם הוא לא רק טיפות מים שיורדות מהשמים. בסיפור הבריאה ראינו שהמים, ע״פ רש״י, היו שם עוד לפני הכל. הם המרכיב העיקר בנו ובכדור הארץ. גשם, יש אומרים, קשור להתגשמות, ועבורנו, כמו שנאמר בברכה השניה של ברכות שמע (״והיה אם שמוע״) מסמל את הקשר שלנו עם השמים במובן הכי רחב שאפשר. אנחנו מתפללים לגשם לא רק בשביל הכנרת, ולא רק בשביל השקיה או מים במקלחת, אלא בשביל טובה (בשורוק) של הארץ והרחבת הנשימה שלנו.
וגם עכשיו, אנחנו מחכים ב״האחרון שבישראל״ ישוב לביתו…
הלוואי שיגיעו בזמן ובמקום שצריך, גשמי ברכה.