פרשת ״ראה אנכי נותן לפניכם היום״

מסופר שהלן קלר, שהייתה עיוורת וחרשת, נשאלה, לו הדבר היה אפשרי, אילו מהחושים הייתה מעדיפה לקבל, שמיעה או ראייה? אין לי מושג איך אפשר לענות על כך ואם הסיפור ״אמיתי״ או אגדה אורבנית, אבל הוא מעורר מחשבה. בנוסח מודרני השאלה יכלה להיות, טלוויזיה או פודקסט? זום או שיחת טלפון? מה מגלה ומה מסתיר כל אחד מהחושים שלנו?
התלמוד משתמש לעיתים קרובות בביטוי ״תא שמע״, בוא ושמע. לעומת זאת, הזוהר, ספר הקבלה, פונה אלינו ב״פוק חזי״, צא וראה. אחרי שנקראנו ל״שמע ישראל״ בפרשת ״ואתחנן״, פרשת השבוע הזו פותחת ב״רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה״ (דברים יא, כו). ״ראה״! אפשר לצוות עלינו לראות? ואם כך, זה אומר שהראיה אינה דבר מובן מאליו, ושצריך ואפשר ללמוד לראות?
הפועל ״לראות״ הוא אחד הראשונים בספר בראשית: ״וירא אלו-הים״… אלו-הים רואה את האור ואת שאר הבריאה, או אולי בעצם אז, בורא את הראייה הזו שזכינו בה, היכולת לראות חלקים ושלם בו זמנית, שמשתקפת גם בפסוק הפותח בשבוע הזה, שמתחיל בגוף יחיד וממשיך ברבים.
כשאברהם לוקח את יצחק לעקדה, נאמר, ״וירא את המקום מרחוק״ (ראשית כב,ד). המדרש מספר שהוא שאל את יצחק מה הוא רואה, ויצחק אמר שהוא רואה עמוד אש שמגיע מהשמים לארץ מעל ההר. כשהוא שאל את נעריו, הם אמרו שאינם רואים כלום. לכן אמר להם, ״שבו לכם פה עם החמור״ (כב,ה), במובן של, תישארו עם החומריות של העולם הזה. כי היכולת לראות לא קשורה רק למה שנמצא מולנו פיזית. כך לפעמים, כשמישהו מבין משהו, הוא אומר, ממ… אני רואה…
גם המרגלים, שנשלחו לבדוק את הארץ, ״ראו״ על פי ליבם. בסוף אותה פרשה שמביאה את סיפורם (שלח-לך בספר במדבר) נאמר בעניין מצוות ציצית, ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״… בעברית, אין לנו מילה ל״אובייקטיבי״ אולי כי התורה לא חשבה שזה אפשרי, ולכן כאן הוקדם הלב לעיניים מפני שבניגוד למה שאנחנו נוטים לחשוב, העיניים רואות על פי הלב ולא הפוך.
ומנגד, באירוע שהוא אולי שיא הקרבה שלנו כעם לקב״ה, נאמר: ״וכל העם רואים את הקולות״ (שמות כ,יד): בזמן מתן תורה, לא הייתה הפרדה בין החושים, והכל היה לאחד.
על הלן קלר אומרים שהעדיפה את חוש השמיעה כי אמרה שחוש הראייה קשור לדברים חיצוניים בעוד השמיעה היא פנימית. זה נשמע יפה ויש בזה אמת. אפשר ללמוד המון מקולו של אדם, אבל התורה דוחה את הפיתוי ״לבחור צד״. גם אם הפרשה שלנו נפתחת בקריאה ״ראה״, מיד אחר-כך נאמר: ״אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ… וְהַקְּלָלָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙״… במידת האפשר, יש לנו צורך בשילוב של שניהם: לא רק פנימיות, אלא גם העולם החיצון, היפה, שסביבנו. לא רק ״שמע״ אלא גם ציצית. לא רק שופר, אלא גם סוכה וחנוכה. ואולי גם רמז שזו במיוחד ההכנה לכניסה לארץ שדורשת מאיתנו למקסם ולמצוא את האיזון ביניהם, והלוואי ונמצא.
שבת שלום.