ב-2711 הדפים של התלמוד הבבלי יש 37 מסכתות על נושאים שונים (ויש יגידו משונים), ואף אחת מהן לא קרויה, מסכת ״ארץ ישראל״. היה הגיוני שתהיה מסכת כזו: מקום אחד שנמצא בו בצורה מרוכזת את כל מה שקשור לארץ – מצוות, הלכות, מנהגים, סיפורים. מצד שני, אולי בכוונה אין, מפני שאין מקום בו הארץ מתחילה ונגמרת, אלא היא נוכחת תמיד כחלק בלתי נפרד מחיי היומיום של עם ישראל.
הארץ מוזכרת אינספור פעמים בתורה, אבל פרשת ״עקב״ היא במיוחד שיר הלל לארץ, גם בתוכן שלה וגם ברמה האישית ביותר עבורי: לפני 7 שנים, לגמרי ״במקרה״, בשבוע שבו נקראת הפרשה הזו, חזרתי לארץ.
פרשת ״עקב״ מתארת אותה כך:
כִּ֚י ה׳ אֱלֹהֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר׃ אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ־זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ׃ אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל־בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא־תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ, אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֹֽשֶׁת׃ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־ה׳ אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ…
על הפסוק האחרון שהושאל לתוך ברכת המזון אומר הרמב״ן, ״וְטַעַם עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה… יְצַוֶּה שֶׁתְּבָרְכֵהוּ בְּכָל עֵת שֶׁתִּשְׂבַּע עַל הַשֹּׂבַע וְעַל הָאָרֶץ שֶׁנָּתַן לְךָ שֶׁיַּנְחִילֶנָּה לְךָ לְעוֹלָמִים וְתִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ. וְהִנֵּה חִיּוּב הַמִּצְוָה הַזֹּאת בְּכָל מָקוֹם״. בכל מקום! לא משנה איפה בעולם נשב לאכול פרוסת לחם, נודה על הארץ הזו! ולא בגלל התיאור הציורי היפיפה, כי לפי הרמב״ן, לא בכך טמון ייחודה של הארץ, אלא בהשגחה המתמדת יש להקב"ה עליה.
הרמב״ן היה הראשון שכלל את מצוות ישוב ארץ ישראל כאחת מתרי״ג המצוות: …״ואומר אני כי המצווה שחכמים מפליגים בה (המצווה החשובה) והיא דירת ארץ ישראל… מצוות עשה לדורות, ומתחייב בה כל אחד ממנו ואפילו בזמן הגלות״. הוא החזיק בדעה שהטעם העיקרי של קיום כל המצוות הוא בארץ ישראל, וקיום המצוות בחו״ל הוא רק כדי שלא יישכחו. שכל סיפורי התורה הובאו בגלל הקשר שלהם לארץ ישראל (בין אם הקשר ברור או סמוי), ושהיחס בין העם והארץ הוא הדדי – שהארץ שומרת אמונים לעם, כמו שהעם שומר לה. הוא עצמו חי רוב חייו באיזור ברצלונה שבספרד, אבל כשהיה בן 73, עלה סופסוף לארץ, חי בה ולבסוף נקבר בה (יש אומרים למרגלות הכרמל).
וממש לפני סוף הפרשה:
כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶֽת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק׃ וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם׃ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־ה׳ אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י ה׳ אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה (יא, י-יב).
רש״י מביא פירוש שאני אוהבת במיוחד כאן (מהספרי), ואומר שבארץ מצרים, היינו צריכים לאבד שינה, עמול ולעבוד. שדות קרובים לנהר קבלו יותר מים והרחוקים – פחות ״אֲבָל זוֹ למטר השמים תשתה מים – אַתָּה יָשֵׁן עַל מִטָּתְךָ, וְהַקָּבָּ"ה מַשְׁקֶה נָמוּךְ וְגָבוֹהּ גָּלוּי וְשֶׁאֵינוֹ גָלוּי כְּאֶחָת״. לפי הרמב״ן, בגלל ההשגחה המיוחדת על הארץ, כל אירוע וכל פרט בחיינו כאן יהיה הזדמנות לחיבור עם הקב״ה. זה דבר לא פשוט לחיות ככה, לכן מבחינות מסוימות, אפשר להבין את מי שיגיד שקל יותר במצרים. לחיות בארץ זו בחירה, לא אחת – להגיע, אלא בכל רגע.
בסוף מסכת כתובות מובאים כמה סיפורים על חכמים שהביעו את אהבתם לארץ בדרכים שונות. היה מי שנשק את סלעי נמל הכניסה לארץ, ומי שתיקן דרכים לנוחיות ההולכים. והיו גם רבי אמי ורבי אסי שהיו עוברים ממקום שטוף שמש למקום מוצל, וממקום מוצל למקום שטוף שמש. רגע, איך זה בדיוק הבעת אהבה לארץ? אולי אלו סתם שני אנשים שמחפשים נוחות? אלא שע״פ רש״י, הם נהגו כך כדי שלא תהיה להם אפילו סיבה אחת להתלונן על הארץ.
