פרשת ״והיה כי תבוא אל הארץ״…

האור החיים הקדוש, שעלה לארץ ממרוקו בשנת 1742 כדי לזכות ולהיקבר בארץ הקודש, כתב על הפסוק הפותח בפרשה זו: ״והיה (כי תבוא)״… לשון שמחה, שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ״… לא משנה מתי נקרא את השורות האלה, יהיה מי שיתפלא: לשמוח בישיבת הארץ? גברת, את לא שומעת חדשות? אך התורה, ובמיוחד בפרשה הזו, אומרת לנו שלבוא אל הארץ זו שמחה, כשהיא בין קובעת עובדה ובין מצווה עלינו ״וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכׇל־הַטּ֗וֹב״…
בעברית התנכית, בשעה שהמלה "היה" היא בלשון עבר, תוספת הוו בתחילתה – שנקראת וו ההיפוך – גורמת לה להיות בלשון עתיד, כך ש"והיה" נהיה ל-יהיה. יש בכך משהו סמלי, היכולת להפוך עבר לעתיד, להיות בתוך ומעבר לזמן, דבר שקורה לנו דווקא כאן.
הכניסה לארץ היא לא דבר פשוט ויש איתה סכנות. לא רק סכנות מאויבים מחוץ, אלא גם מעצמנו, ולא, התורה לא התכוונה כאן לוויכוחים ואי-הסכמות. אחת הסכנות שהתורה זיהתה היא זה שניקח את הארץ כדבר מובן מאליו, עוד ״סתם מקום״ בעולם ש״במקרה״ אנחנו גרים בו. כדי שזה לא יקרה לנו, קבלנו מצוות כמו שנת השמיטה וכמו הביכורים בראשית הפרשה שלנו.
הראשון שהביא ביכורים היה הבל שהביא ״מבכורות צאנו ומחלביהן״ (בראשית ד, ג-ד), ואילו קין הביא ״מפרי האדמה״. שני אלו מייצגים שתי גישות הפוכות: קין מלשון קניין, מעמיד את עצמו ואת הרצונות והצרכים שלו במרכז הבמה, נותן מעט ומן הדברים הפשוטים ביותר ושומר לעצמו את הטוב. לעומתו הבל, מוכן לתת לזולת הכל ועוד, עד כדי ביטול עצמו לחלוטין. התורה די ברורה שהמצב הקיצוני של שתי השיטות האלה אינו רצוי, ועדיין, התורה מלמדת אותנו בפרשה שלנו, שמי שיורש את הארץ הוא מי שיכול לראות ולתת לאחר.
הפסוקים הראשונים מתארים את האדם שמגיע לכהן עם הטנא של הביכורים, והמשנה במסכת ביכורים מרחיבה עוד, איך היו האנשים הולכים עם הסלים הצבעוניים, העמוסים, עולים בדרך ושרים מזמורי תהילים. כמה מפתה היה לקחת את הפירות היפים האלה לעצמנו! הם נראים כל כך טובים! והם שלנו!! אבל התורה צוותה אחרת.
אחרי החודשים הארוכים שהפירות הבשילו לנגד עינינו בשדה שלנו, קטפנו אותם בזהירות, עטפנו אותם יפה, שמנו בסל, ויצאנו לירושלים לבית המקדש, לעמוד לפני הכהן ולהגיד לו פסוקים שסיכומם הוא, ׳הנה פרי השותפות שלי עם המתנות הנפלאות שהקב״ה העניק לי ולמשפחתי. קחו לכם, תודה רבה׳. רש״י אומר על האמירה הזו שכוונתה ״שֶׁאֵינְךָ כְּפוּי טוֹבָה״ (דברים כו,ג). כמה קל להגיד דווקא אז, ׳לא! זה שלי׳! ואפשר גם לתת בפנים חמוצות – נו טוב, שיהיה, קחו. אבל התורה מבקשת ללמד אותנו לשתף את הכהן, את האחר, במתנות שקבלנו, ולעשות זאת בשמחה.
מצות הביכורים מלמדת אותנו גם על תחושת ההתחדשות שצריכה להיות לנו כשאנחנו חיים בארץ, כשאנחנו אומרים: "הגדתי היום לה' א-לוהיך כי באתי אל הארץ" (דברים כו, ג)… נוכל להתווכח: אני לא באתי היום! זה ההורים, הסבים ודורות קודמים! ועדיין, התשובה שאנחנו אמורים לתת כשאנחנו נשאלים, למה אנחנו כאן, היא דווקא לא ״כאן נולדתי״, אלא ׳באתי היום, ואני בוחר.ת להיות כאן׳…
פרשת ״כי תבוא״ אינה פשוטה בלשון המעטה. אחרי הפתיח המרגש והיפה הזה, אנחנו מצווים לכרות שוב ברית עם הקב״ה כשנכנס לארץ, ודווקא בלב השומרון, בין הר גריזים והר עיבל, הר הברכה והר הקללה. שם, בנקודה האמצעית של ארץ ישראל התנכית, לא רחוק מהעיר שכם על ברכותיה ואתגריה, אנחנו מצווים ליצור מעמד מקביל ומשלים למעמד הר סיני. אז, במעמד הר סיני, העם עמד למטה, למרגלות ההר, והקול נשמע מלמעלה. במעמד הברכה והקללה בפרשה שלנו, העם עומד על מורדות ההרים, גריזים ועיבל, ואליו ארון הקודש וקולם של הכהנים והלווים, נשמע מלמטה (ראו בספר יהושע פרק ח). יש פעמים שהקול נשמע מלמעלה, ויש שהוא נשמע מלמטה, ומי שיכול לדמיין את שני המעמדות, אולי יראה שהם יוצרים שני משולשים הפוכים ומעין מגן דוד.
בפרשה גם נקבל רשימה של ברכות ורשימה ארוכה עוד יותר של קללות איומות, מה יקרה אם נעשה ומה אם לא, והמפרשים יגידו לנו שאלו דברים שקרו לנו עם חורבן בית שני והגלות לאחר מכן (לעומת הברכות והקללות בספר ויקרא שנחשבות שייכות לחורבן בית ראשון). חז״ל פסקו שלא לקרוא את הפרשה הזו בשבת שלפני ראש השנה, ולשים רווח בין הקללות לשנה החדשה כמאמר הפתגם – ״תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה״, ולמי שצריך יותר נחמה, כדאי לקרוא את ההפטרה. הלוואי ונזכה.
שבת שלום.