שבת ניצבים-וילך מביאה לנו 2 פרשות לסיום שנת תשפ״ו. שתי הפרשות קצרות יחסית. ע״פ רש״י, זה היום האחרון בחייו של משה רבנו, אבל חז״ל מתחו את היום הזה ע״פ ארבע פרשות, משקפים לנו כמה לא רצינו להפרד ממשה.
״ניצבים״ – משורש י.צ.ב שקרוב לי.ש.ב, מה שיוצר תמונה של עמידה איתנה, נכונה, שהאדם כל כך בטוח בה שהוא כאילו יושב בה (כך לפי הרש״ר הירש), ויש שיגידו שפירושו לעמוד זקוף, מתוך כוונה והכנה לקריאה או למינוי ומילוי המשימה שלנו בעולם (כך לפי ״אור החיים״).
לעומתה, ״וילך״ משדרת תנועה, זרימה, המשכיות. איך להיות נטוע בחוזקה על מקומנו, לעמוד ולהקשיב לקריאה הספציפית שלנו, וגם ללכת ולהתקדם כל הזמן הלאה? כן, צריך את שניהם.
ועוד: בשעה שפרשת ״ניצבים״ עוסקת במהלכי התשובה הלאומיים שלנו ומדברת אל ועל העם, הרי פרשת ״וילך״ מתחילה במשה, ביחיד, במנהיג. ואולי רמז לכך שהעם קבוע, ואילו המנהיג מתחלף. זה טבע הדברים, ולו היו הדברים הפוכים, לא היינו כאן.
הפרשה הזו מופיעה לנו ממש לקראת הימים הנוראים. היא מדברת על בחירה, שותפות ונצחיות, ועל ״התשובה״.
מבחינת התורה, יש שלושה סוגי ״תשובה״, גם במובן של מציאת מענה, וגם במובן של חזרה: האחת, בקשר שלנו עם הקב״ה, השנייה, בקשר שלנו עם ארץ ישראל אליה נתקבץ שוב מכל העמים והמקומות אליהם הופצנו ובהם פוזרנו, והשלישית, האחרונה, בקשר שלנו עם המצוות. כלומר, קיום ושמירת מצוות הוא תוצאה ולא מטרה!
בניגוד למה שאנחנו רואים בעשורים האחרונים כשהמושג ״חזרה בתשובה״ מתאר אדם שמחליט לקיים יותר מצוות, להתלבש בצורה מסוימת, לאכול או לא לאכול דברים מסוימים, לציין ימים מסוימים בצורה מסוימת, וכן הלאה, ה״תשובה״ של התורה היא משהו אחר. היא לא הכאה על חטא, אלא הבנה שכבר רק לצורך הבריאה, נפרדנו מהמקור. ה״תשובה״ היא מסע ארוך שסופו בבית שהיה לנו מהתחלה.
הבן יהוידע (הרב יוסף חיים מבגדד, 1835-1909) מחבר בין מצוות ה״תשובה״ למצוות השבת אבדה (בפרשת ״כי תצא״). באחד הפירושים שלו על הסוגיה בענין, הוא מספר על אותו מקום בירושלים שכל מי שאיבד אבידה היה הולך לשם, לחפש את מה שאבד לו או להכריז על אבדה שמצא.
ו״קראו לה אבן טוען כי משם יוציא ויעלה המליץ הטוב על ישראל טענה של זכות על ישראל לפני הקב״ה, לקבל נדחי ישראל, ולקבל פושעי ישראל בתשובה, וכל זה דומה להשבת אבידה, כי יאמר המליץ, הנה המקום הזה אליו יבואו כל שיביא בידה להשיב אבידה, והם ישתדלו ויבואו לכאן להכריז כדי להשיב אבידה, והדבר הזה נמצא בבשר ודם, וכל שכן שהקב״ה ברחמיו יקיים השבת אבידה, להשיב נדחי ישראל ולקבל פושעי ישראל בתשובה״ (בבא מציעא כח:ב). כלומר, תהליך ה״תשובה״ הכי דומה להשבת אבדה למקומה, אבדה שהבעלים מעולם לא התייאש מלמצוא ולכן, הקשר בינה לבין הבעלים נשאר וקיים. כך גם הנשמה, לא מפסיקה מלרצות לשוב, ובעליה – הקב״ה, לא מתייאש מכך, שגם אם הדרך ארוכה, עוד נגיע.
וישי ריבו שר את הדברים:
הגיע הזמן להתעורר, לעזוב הכל להתגבר, לשוב הביתה לא לחפש מקום אחר…
הכל אפשר רק אם נרצה, המחפש תמיד מוצא, גם אם הוא נמצא אי שם הרחק בקצה…
אפילו שעשינו משהו רע, הוא מוחל וסולח, מוחל וסולח
מושיט ידו לעזרה ונותן ברחמיו, את הכח לתקן ולשוב אליו….
הלוואי ונמצא את הדרך, אישית ולאומית, ושתהיה שבת שלום.
