רבנית ד״ר מיכל כהנא

פרשת ״ניצבים״ כולה יפה ומרגשת גם בקריאה ״יחפה״, אבל פסוק אחד בה התפרסם במיוחד. כשהיא מצווה אותנו על ה״תשובה״, היא מייד עונה לחשש טבעי שלנו, שתהליך כזה יכול להיות ארוך וקשה וכואב, ואומרת לנו:

כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא׃ לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא… וְלֹא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא… כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ"…. (דברים לא,יב-יד).

בפסוק הזה ״לא בשמים היא״ משתמש רבי יהושע בסיפור התלמודי המפורסם ״תנורו של עכנאי״ (בבא מציעא נט:ב).

הסיפור עוסק במחלוקת הלכתית בדיני טומאה וטהרה של תנור מסוים, ונפתח כעוד ויכוח בין חכמים, אבל אז רבי אליעזר, אולי נואש מאי יכולתו לשכנע את החכמים בצדקתו, מתחיל לעשות ניסים: אם הלכה כמותי, החרוב יוכיח. קם החרוב וזז ממקומו. ואח״כ, המים באמת-המים זרמו לאחור, וקירות בית המדרש החלו מטים ונופלים.

לבסוף אומר רבי אליעזר, ״אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו״. מיד יצאה בת קול מן השמים והכריזה שהפסיקה ההלכתית של רבי אליעזר נכונה ׳תמיד׳ (למה לא פשוט אמרה, שהוא צודק דווקא כאן? אולי מפני שזה בכל זאת לא עד כדי כך פשוט…). מולו, קם רבי יהושע על רגליו וציטט מהפרשה שלנו ״לא בשמים היא״!

הסיפור נחשב לאחד החשובים והידועים בסיפורי המסורת היהודית. חשיבות הסוגייה אינה בגלל הפרט ההלכתי (יש יאמרו – הזניח) בשאלת התנור, אם טהור או טמא. אילו היה התנור העניין המרכזי, קרוב לוודאי היה הסיפור מסופר במסכת אחרת ובסדר אחר, אך הסיפור כלול במסכת בבא מציעא בסדר נזיקין ומובא בתוך סוגייה העוסקת ב״אונאת דברים״. בניגוד לנזקים חומריים – פיזיים – כספיים, ״אונאת דברים״ מתייחסת לפגיעה מילולית-רגשית באחר, והסיפור בא להמחיש כמה חמור נזק שכזה. אחרי הוויכוח, חרם הוכרז על רבי אליעזר, ובעקבותיו רבן גמליאל, ראש הישיבה שהוא במקרה – או לא – גם גיסו של רבי אליעזר, מצא את מותו.

הרקע ההיסטורי של הסיפור מחזיר אותנו לתקופה שאחרי המרד הגדול ברומאים וחורבן בית המקדש ולעניות דעתי, חשוב בהבנתו. אין כאן עוד שאלת ״כשרות״ רגילה ואפשרות לנהוג לפי מנהגי עדות שונות, אלא שאלה גורלית: איך לחיות בתקופה בה אין יותר בית מקדש שמרכז ומאחד את העם? רבי אליעזר מציע להמשיך כרגיל, אולי הוא חושב שתיכף בית המקדש יבנה מחדש, כמו שקרה בזמן בית המקדש הראשון. רבי יהושע אומר, אין יותר ״כרגיל״. קרה דבר יוצא דופן והוא מחייב תגובה יוצאת דופן. נהיה חייבים להשאר ביחד ולסמוך אחד על השני בלבד, ולא על הקול משמים שנהיה עמום ושמור לאירועים מיוחדים, לא בהכרח צפויים.

וכך חיינו כמעט אלפיים שנה, כשהקול משמים נחלש והוחבא, אולי מפחד – לא בלתי מוצדק – שמא יוביל לטעויות ופיצולים נוספים. עד שהגענו לימינו, כשהסיפור לא פעם נלקח לקיצוניות השניה, ומשומש לאג׳נדות שונות עם הקריאה של רבי יהושע ״לא בשמים היא״, כמעין הצדקה לכך שהתורה כבר ניתנה לנו, ו״לכן״ קבלנו גם הרשות לעשות בה כרצוננו, ע״פ החלטת הרוב – או הרוב הצועק חזק יותר.

אך, כדאי לקרוא את כל הסיפור ממש עד סופו, מעבר לקריאתו של רבי יהושע ואפילו מעבר ל״נצחוני בני״. אם נגיע, נפגוש, למשל, אשה תלמודית חכמה, ששמה במקרה – או לא – אמא שלום, ושהיא גם במקרה – או לא – אשתו של רבי אליעזר ואחותו של רבן גמליאל. ונראה, שאכן, יש דברים שבכוחנו להכריע בהם, ואלו ״לא בשמים״ הם, אבל נשאר עוד הרבה שתמיד יהיה לגמרי ״בשמים״, ושאנחנו חיים בעולם בו שתי האפשרויות קיימות תמיד.

בלב פרשת ״ניצבים״ יש עוד פסוק מעניין:

הַנִּ֨סְתָּרֹ֔ת לַה׳ אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵ֙ׄיׄנׄוּ֙ׄ עַׄד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כׇּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת (דברים כט,כח) –הנקודות האלה מעל למילים ״לנו ולבנינו״ אינן לכלוך של איכות ההדפסה או פירורים על המחשב, אלא ככה נכתב הפסוק, ובשעה שאם יכתב ספר תורה בלי הנקודות, עדיין יחשב הספר לכשר, נהוג להוסיף אותן, והן משמשות כרמז לכך שדווקא, במיוחד, כאן יש עוד משמעויות עמוקות יותר לפסוק.

אחת השאלות היא איפה לשים את הפסיק בפסוק: הנסתרות לה׳ אלוהינו – פסיק – והנגלות לנו ולבנינו… או שמא – הנסתרות לה׳ אלוהינו והנגלות – פסיק, אולי אפילו חצי נקודותיים, ו-לנו ולבנינו… לעשות?

אני מעדיפה את החלוקה השנייה. היא מזכירה לנו שגם במה שנדמה לנו כנגלה, גם בו יש נסתר, כ״בהסתרה שבתוך הסתרה״, ומשאירה לנו לא לעסוק במופלא אלא ״לעשות את כל דברי התורה הזאת״.