״גַּם־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף ה׳ בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם־אַתָּ֖ה לֹא־תָבֹ֥א שָֽׁם״, כך משה בספר דברים כשהוא חוזר ומספר שוב את אירועי פרשת ״שלח לך״. ״בגללכם״? חשבתי שהוא לא נכנס לארץ כי הוא היכה בסלע, כפי שנקרא בפרשת ״חוקת״ בעוד שבועיים? אך מסתבר שהסיפור הכואב ביותר עבור משה, הוא דווקא הסיפור של השבוע הזה.

״שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם״, כך פותחת הפרשה, בהוראה של הקב״ה למשה שכך יעשה. זה נשמע רגיל: ה׳ אומר משהו למשה ומשה ממלא אחר ההוראות, חוץ מהמילה הקטנה הזו – ״לך״. מה פירוש – שלח לך?

לְדַעְתְּךָ, אומר רש״י, אֲנִי (הקב״ה) אֵינִי מְצַוֶּה לְךָ. אִם תִּרְצֶה – שְׁלַח. הרי בסה״כ, לא באמת יש צורך לבדוק את הארץ. מה אם הארץ לא תמצא חן בעינינו? לאן נלך? זה המקום של אבותינו ושלנו מאז ומעולם! ועוד בזמן יציאת מצרים, כבר אמר להם הקב״ה שהוא לוקח אותם לארץ אבותם, ארץ זבת חלב ודבש. מה יש ״לבדוק״? אבל נו, אם אתם מתעקשים… העם בקש ממשה, ומשה התייעץ עם השכינה, והקב״ה נתן לנו הזדמנות להגיד – כן.

שנים עשר שליחים, נציגים, ויש יגידו – מרגלים – נשיאי השבטים – נשלחים ״לתור״ את הארץ, לעמוד על טיבם של הארץ, הפירות שגדלים בה ומי ומה הם העמים היושבים בה.

המרגלים תרים את הארץ ארבעים יום, עולים בהר, יורדים בעמק, מביאים פירות גדולים עד כדי כך שצריך שניים לצאת אשכול ענבים, וחוזרים אל המדבר. בניגוד שקבוצה של ״מרגלים״ אמיתיים שהיו – אנחנו מקווים – חוזרים לאוהל הרמטכ״ל, מדווחים ושותקים, כאן כל המשלחת מגיעה הישר אל העם המצפה.

כולם אומרים שזה מקום טוב! אבל אז מגיע ה״אבל״, במילה ״אפס״ – אבל כפול ומכופל.

עשרה מרגלים אומרים שעמי הארץ חזקים מאוד, ומוסיפים את הפסוק המדהים: ״ושם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם״ (במדבר יג,לג). מה קורה כאן? איך הם יודעים איך הם נראו בעיני אחרים? הם השליכו מהמחשבות שלהם על עצמם, כשחשבו על עצמם שהם ״כלום״, על האחרים סביב!!

העם משתכנע מדבריהם כי לא יוכלו לכבוש את הארץ, ומתכוון לשוב למצרים. על כך הם נענשים בהארכת שהותם במדבר לארבעים שנה, שנה עבור כל יום במסע המרגלים, פרק זמן בו ימותו בני הדור החוטא, ועשרת המרגלים שדברו סרה בארץ, מתים על המקום.

רק ליהושע בן נון וכלב בן יפונה, שני המרגלים שדיברו טוב על הארץ וניסו לשכנע את העם לעלות אליה ולכבוש אותה, מובטח כי הם ישארו בחיים ויכנסו לארץ כנען.

מיד לאחר מכן, קבוצה קטנה (״המעפילים״) מבני ישראל מנסה להתקדם ולהיכנס לארץ ישראל באופן עצמאי, אולם ניגפת במלחמה מול העמלקי, מעין – אתמול, המצווה היתה ללכת. היום – המצווה היא להשאר. ואולי המצווה היתה להתעקש ולהוכיח את אהבת הארץ בעשייה? לא תמיד קל לדעת מה לעשות, והסיפור הזה משאיר אותנו עם הרבה שאלות: אז מי באמת נתן את ההוראה? האם אפשר להגיד ״אמת״ עובדתית, ועדיין להיות מטעה ומסית? איזה אחריות מגיעה עם מנהיגות והשפעה חברתית? והעיקר – איך שני אנשים יכולים לראות בדיוק את אותה המציאות ולהגיע למסקנות שונות לגמרי? מה גורם לנו לראות מה שאנחנו רואים, ומה הוא האיבר שאיתו אנחנו רואים? לקראת סוף הפרשה, תגיד התורה: "וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם״ – לב לפני העיניים, ורש״י יזכיר לנו שהפועל ״לתור״ הוא אותו אחד שראינו בתחילת הפרשה, ויזהיר, בהתבסס על המדרש, ש״הַלֵּב וְהָעֵינַיִם הֵם מְרַגְּלִים לַגּוּף, מְסַרְסְרִים לוֹ אֶת הָעֲבֵרוֹת, הָעַיִן רוֹאָה וְהַלֵּב חוֹמֵד וְהַגּוּף עוֹשֶׂה אֶת הָעֲבֵרָה (תנחומא).

איך לראות נכון? איזו עבודת לב אפשר וצריך לעשות לשם כך? איך לשמוע אמת גם בדבריו של מישהו איתו אנחנו לא מסכימים? סיפור המרגלים נדמה לא פחות רלוונטי כיום, מאשר היה לפני 3000 שנה.