בלב פרשת "וישלח" נולד בנו האחרון של יעקב, בנימין – היחיד שנולד בארץ ישראל, ובלידתו מתה רחל אמו, ובסוף הפרשה – רשימת שמות כל צאצאי עשו והנה ביניהם, אחד מאויבי עם ישראל לאורך הדורות:
"וְתִמְנַ֣ע הָיְתָ֣ה פִילֶ֗גֶשׁ לֶֽאֱלִיפַז֙ בֶּן־עֵשָׂ֔ו וַתֵּ֥לֶד לֶאֱלִיפַ֖ז אֶת־עֲמָלֵ֑ק"… (בראשית לו,יב).
על תמנע מסופר שחיתה חיים ארוכים, וכבר בימי אברהם אבינו רצתה להתגייר ולהצטרף למשפחת אברהם ושרה, אך אברהם לא קבל אותה. גם יצחק אבינו לא קבל אותה. היא חכתה והלכה ליעקב וגם הוא, לא גייר אותה. בשלב זה אמרה לעצמה, 'מוטב אהיה פילגש בביתו של אברהם, ולא נסיכה אצל אומות העולם'. היא התחתנה עם אליפז, בנו של עשו, וילדה לו את עמלק, נכדו של עשו (סנהדרין צט:ב).
זה מדרש ואנחנו לא באמת יודעים מה תמנע אמרה לעצמה, אבל המדרש מתלבט איתנו במשהו חשוב. יש מי שיסתכל על האירוע הזה ויגיד, ׳אפשר להבין את עמלק. אמא שלו מתוסכלת מתהליך הגיור, ו״לכן״ הוא שונא ישראל ורוצה להשמיד אותנו ולהחליף אותנו׳…
אך… האם עיכוב בגיור הוא סיבה לרצח עם? האם ״ילדות קשה״ היא ״סיבה״ לבחירה בטרור? האמנם אפשר כך להצדיק מעשים כאלה?
אז אולי השאלה היא אחרת: למה האבות לא קבלו את תמנע?
נראה שבתחילת דרכנו, הזהות המשפחתית-לאומית שלנו עוד לא הייתה לגמרי מגובשת ולכן אי אפשר היה לקבל אנשים מבחוץ לתוך המשפחה. אברהם משביע את עבדו שלא לקחת אשה לבנו מהנשים המקומיות ושולח אותו להביא אשה לבנו ממשפחתו בחרן, ויעקב גם הוא הולך לחרן ונושא נשים ממשפחת אברהם – הבנות של דוד שלו.
לעומת זאת, דור הבנים של יעקב כבר לוקחים נשים שאינן מהמשפחה: יהודה עם תמר, יוסף עם אסנת, משקפים לנו שאלה שיש לכל מדינה, ארגון, מועדון ואפילו משפחה: האם לקבל את כל מי שרוצה להצטרף אלינו, תמיד, כל הזמן? האם להציב סטנדרטים? כלשהם? ואם כן, איזה?
תאורטית, אנחנו רוצים להיות פתוחים ומסבירי פנים וקל להגיד שנקבל את כולם, אבל הצד המעשי מורכב יותר: לו באתי לשכנים שלי ובקשתי להתנחל בתוך הבית שלהם, באמצע הסלון, לתמיד, כמה מהם היו מקבלים אותי בלי הכרות, בלי אף תנאי או לימוד של חוקי הבית שלהם?
תמנע, וממשיכה עמלק, קנאו בגורל ובתפקיד של עם ישראל, ורצו, כמו גם ממשיכיהם הרעיוניים לאורך ההיסטוריה להחליף אותנו, להפטר מאיתנו ולקחת את מקומנו, ולא באמת ״להצטרף״ אלינו. גדולת הטקסט החז״לי כאן, שהחכמים מרשים לעצמם לתהות על האבות ולשאול, אולי בכל זאת היינו צריכים לקבל את תמנע ולחסוך לנו צרות בעתיד? האם, גם אם צדקנו, זה היה ״שווה״?
מול תמנע נצבת רות המואביה, צאצאית ללוט, גם הוא קרוב משפחה רחוק, אחיין של אברהם, שלא לגמרי מוצא את מקומו, שהיא, במשך שנים מחכה להזדמנות לחזור ולהצטרף לעם ישראל ומקבלת על עצמה להיות חלק מדרך החיים הזו, בלי שאלות בהצהרתה המפורסמת: אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. (רות א,טז-יז).
לפי המסורת, רות, הסבתא-רבה של דוד המלך, היא גם אם משפחת המשיח שינקום את נקמת ישראל מעמלק ושלוחותיו שהם בני תמנע.
נקמה? כל כך פרימיטיבי! … נקמה אין משמעה לפעול מ״עצבים״ וכעס בלתי נשלט, אלא לקום ולהחזיר למקומו דבר שהתקלקל, מה גם שאין הכוונה בהכרח למלחמה פיזית. בשבוע שעבר, בירושלים, מערך הגיור הממלכתי במשרד ראש הממשלה קיים לראשונה כנס מתגיירים ארצי בהשתתפות יותר מ-1000 מתגיירים. לפעמים, הנקמה הכי טובה היא לא לוותר על מי שאנחנו, וזו גם נקמתם האמיתית של צאצאיה של רות מול צאצאיה של תמנע.