פרשת ״בא״ מגשרת על שני עולמות: סוף ימי העבדות והשעבוד במצרים, כולל שלוש המכות האחרונות – ארבה, חושך ומכת בכורות, שהביאו לכך שפרעה הסכים לשלח את בני ישראל לדרכם, ומיד לאחריהם, היציאה לחופש הנכסף, ויחד עם תחילת החירות, עם ישראל מקבל את המצווה הראשונה שלנו כעם.
לא פעם אני תוהה, לו היינו בונים עם חדש ומתחילים דת חדשה (וזה לא בהכרח אותו הדבר), מה הייתה המצווה הראשונה שהיינו נותנים לאנשים? אנשים בד״כ נוטים להגיד "להיות טובים אחד לשני", ״להאמין באל אחד״, ״ללמוד את כתבי וחוקי הדת והלאום״ ועוד, אבל התורה חשבה אחרת:

וַיֹּ֤אמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃
הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה (שמות יב:ב)…

מפרשי התורה מתקשים, למה נאמרה המצווה הזו דווקא למשה ולאהרון?
המדרש אומר על ״החודש הזה לכם״ שנאמר להם לעבר את השנה, כלומר, שלוח השנה שלנו יהיה לוח שמשי וירחי גם יחד: השנים לפי השמש (365 יום בשנה בממוצע) והחודשים – לפי הירח (12 חודשים של 29-30 יום, סה״כ 354 יום בשנה). מכיוון שיש הבדל בין שנת השמש והירח, יש צורך לעבר את השנה, כלומר, להוסיף חודש כל כמה שנים (7 חודשים בתוך מעגל של 19 שנה).
ועדיין, למה צריך גם את משה וגם את אהרון לעניין זה?
מובא בגמרא (סנהדרין יח), ״אין מושיבין מלך וכוהן בעיבור שנה״. מלך מפני שהוא נותן לצבא תקציב שנתי וירוויח חודש אחד אם יעבר את השנה. וכוהן גדול, משום צינה (קור), שלא ירצה לעבר את השנה, כי הוא מעוניין שהטבילות שהוא טובל ביום הכיפורים והעבודה שהוא עושה על רצפת המקדש (שהרי הוא עובד יחף) תהיה בימים חמים ככל האפשר. אם כך, לשניהם יש נגיעה אישית בענין, ולכן שניהם ביחד יושבים בעיבור השנה. המלך ירצה לעבר את השנה והכוהן הגדול לא ירצה, ומתוך כך, יצא לאור משפט נכון. והנה, משה היה לו דין מלך ואהרון היה כוהן גדול. ולכן, נאמרה פרשה זו לשניהם יחד: החודש הזה, אם תרצו לעבר אותו – לכם – רק שניכם יחד. אבל אחד מכם, אין יושב בעיבור השנה (מתוך: ילקוט אורים, הרב משה אורי קלר הי״ד, 1880-1942 בשם הרב נפתלי כ״ץ, 1648-1719).
ומה על המצווה עצמה?
הדבר הכי חשוב הוא היחס שלנו לזמן, המוצר המתכלה הכי יקר שיש לנו בחיים האלה. לא במקרה מתחילה התורה במילת הזמן, ״בראשית״, והתלמוד, במילת הזמן, ״אימתי״.
לצורך כך, נארגן את לוח השנה שלנו כדי שכולנו נהיה מסונכרנים. כך נוכל לקבוע מפגשים – מועדים – בזמנים קבועים, וזה יאפשר לנו לעבוד ולעשות ביחד, וגם לדבר וללמוד ולנוח ביחד. מנגד, אם לכל אחד יהיו שבתות וחגים בזמנים אחרים, לעולם לא נוכל להפגש, ולא נוכל להגיע לכל שאר הדברים.
חשיבות לוח השנה שלנו כל כך גדולה שלאורך ההיסטוריה, לא פעם, האויבים שלנו ניסו להילחם בנו ע״י חיסול או קלקול הלוח, אסרו עלינו לציין את ראש חודש עצמו, או הפריעו לנו להעביר את המסר מתי חל היום הזה.
אבל אין כאן רק ענין פרקטי בלבד.
אומר לנו הספורנו (רבי עובדיה ספורנו, 1470~-1550, פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב ורופא): ״החודש הזה לכם ראש חדשים – מכאן ואילך יהיו החדשים שלכם, לעשות בהם כרצונכם… בימי השעבוד לא היו ימיכם שלכם, אבל היו לעבודת אחרים ורצונם, לפיכך ראשון הוא לכם לחדשי השנה. כי בו התחיל מציאותכם הבחיריי״ (בחירתי).
כלומר, כעבדים זמננו היה משועבד לרצונות הקפריזיים של פרעה (יש אומרים פרעה משורש פ.ר.ע., פרוע, מופרע), ומזמן שיצאנו ממצרים, זמננו קשור בקשר הדוק עם הקב"ה.
כמו שאומר יהודה הלוי בשירו:
"עבדי זמן – עבדי עבדים הם. עבד ה' – הוא לבדו חופשי".
באופן פרדוקסלי, ברגע שהזמן שלנו "משועבד" לקב"ה, אנחנו נהיים הכי חופשים שאפשר. כל מי ומה שאנחנו נשען על המאורע המכונן של יציאת ממצרים. לכן אנחנו אותו בכל תפילה בכל יום, כל פעם אחרי שאנחנו אוכלים לחם ובכל הזדמנות אפשרית. אבל בעצם, מה משמעות הביטוי הזה, "יציאת מצרים"? בעצם היינו צריכים לקרוא לאירוע, "היציאה ממצרים" או "יציאת ישראל"… אלא שבכך שהוא נקרא ״יציאת מצרים״ משתמע שזו גם היציאה של מצרים. גם מצרים ״יצאה״ יחד איתנו. כלומר, כל העולם הושפע מהרגע הזה, ואולי זו תזכורת עבורנו גם היום שאנחנו לא פועלים בוואקום, שהמקום והתפקיד שלנו הוא בלתי מנותק מהעולם כולו, ושכדאי לנצל את הזמן שלנו לעשות טוב בעולם שלנו ומסביב.