כל שנה לכבוד ט״ו בשבט, אני משתדלת לקנות עץ. באותה השנה, רציתי שקד, כי טו בשבט ושקדיה וארץ ישראל ואולי יום אחד נכין ליקר שקדים (היה רעיון כזה). היה קשה לדעת איזה מה״מקלות״ החומים שעמדו בחצר המשתלה הוא שקד, האבל המוכרת הגישה לנו אחד כזה, ישר ומלא פוטנציאל. ״נראה לי״, היא סובבה אותו מצד לצד במבט מקצועי מלא חשיבות, ״כן, זה שקד״.
שמנו אותו באדמה, הוספנו קצת זבל, מים והרבה תפילות וחיכינו. והנה יום אחד, הופיעו ניצנים ואחר-כך, פרחון קטנטן ועוד אחד ופתאום – הוא מתהדר בפריחה נפלאה, פריחה ורדרדה, צריך לציין. שקד ורוד? יש דבר כזה? אבל העץ שמח והתייפייף ואנחנו אתו. לא עבר עוד זמן מה והפרחים התחילו להפוך לפירות ואז הסתבר שה״שקד״ הוא בעצם נקטרינה… כמה סמלית הייתה השתילה ההיא. האדם מתכנן ואלוהים צוחק או לפחות מחייך, אומר פתגם יידישאי, מסתיר כמה סודות ברווח שבין התכנונים המדויקים שלנו, מזכיר שיש דברים סמויים שאינם בשליטתנו למרות כל התוכניות, אפילו בעולם הכביכול גלוי וכל שכן, בנסתר.
גם בפרשת ״קורח״ מופיע שקד. בהפוך מאותה נקטרינה, השקד בפרשה מתחיל ממַטֶּה אַהֲרֹן והופך לשקד. זה הדבר האחרון שקורה כדי ליישב את מחלוקת קורח ועדתו על מינוי משה ואהרון כמנהיגי בני ישראל. הקב״ה מצווה על משה לקחת מטה מכל אחד משנים-עשר השבטים ולהניח אותם באוהל מועד:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ. וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם. וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם (במדבר יז,כ).
מטה אהרן שייצג את שבט לוי במשכן הוא היחיד שפורח:
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים. (שם שם,כג).
לאור הנס שנעשה מצווה משה לשים את מטה אהרן במשכן, בקודש בקודשים לאות על הבחירה באהרון בושבט לוי לשרת בקודש. לאחר בנית בית המקדש, שכן מטה אהרון יחד עם ארון הברית, ולפי חז״ל, הוא נגזנ כ״י יאשיהו, מלך יהודה, יחד עם ארון הברית, שמן המשחה, צנצנת המן ועוד, ומי יודע, אולי עוד יום אחד נמצא גם אותו.
חכמים נחלקו בקשר לסמליות השקד ומשמעות הנס. האם זה קשור לכך שהשקד מקדים לפרוח, או אולי יש קשר בין מנורת המקדש לעץ השקד (במנורה היו פרחים ו״גביעים משוקדים״)? האם השקד מייצג רק את הכוהנים בני אהרן (כמו דעת רש״י), או את כל שבט לוי (לדעת הרמב״ן)?
הרשב״ם (רבי שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י שחי בצרפת במאה 11-12) ממשיך את פירוש סבו ומשלב את שלבי התהליך הבוטני עם אירועי הפרשה. לדעתו, הנס לא היה שהפריחה, הניצן והפרי אירעו במהירות זה אחר זה או בבת אחת, אלא שבאוהל מועד קרתה רק הפריחה וכך יצא מטה אהרון לעיני בני ישראל, עם תפארת פריחת השקד. לאחר מכן, לעיני בני ישראל, הניץ הפרח והוציא ציץ (תחילת פרי) ובהמשך גם הופיעו השקדים. כלומר, הנס שנעשה מחוץ לאוהל מועד גדול אף מזה שנעשה בתוכו, שלא יאמרו בני ישראל שמשה עשה משהו בסתר או חלילה בכישוף.
מה שמחזיר אותנו לתחילת הפרשה, כשהאדמה פצתה את פיה לבלוע את קורח ועדתו, ולניסים אחרים שקרו לבני ישראל במדבר, ומאז ועד היום. מה דעתנו על ניסים?
הרמבם שנחשב ל״רציונליסט״ כותב:
משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכישוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצריים – קרע את הים והצלילן בתוכו. צרכנו למזון – הוריד לנו את המן. צמאו – בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קרח – בלעה אותן הארץ. וכן שאר כל האותות.
ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני; שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר״… ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם". מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.
בשביל הרמב״ם, כל הניסים נבראו עוד בסוף בריאת העולם (״בין השמשות״, כמו שנאמר בפרקי אבות) ומאז הם יושבים ב״מחסן ניסים״, והקב״ה מוציא מה שצריך ולא ממציא דברים חדשים נגד חוקי הטבע. לעומת זאת, לפי הרמב״ן, הבריאה מתחדשת בכל יום והקב״ה לא כבול לחוקי הטבע, ״וכאשר ירצה ה' בעדה או ביחיד ויעשה עימהם מופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל ביטול הדעות האלה כולם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו ויודע ומשגיח ויכול״… וכל גם רבי נחמן שבשבילו כל דבר הוא נס, מהרגע שאנחנו קמים בבקר וכל רגע בחיים.
המהר״ל מפראג, שידוע מסיפור הגולם (נס? כישוף? קסמים?) אומר שאם רואים בכל דבר ״נס״, זה כאילו שאומרים שאין בעולם חוקיות וטבע שכפופים לקב״ה וגם זה לא נכון, אלא שיש עולם שעובד ע״פ איך שה׳ ברא אותו, ויש בו חוכמה וסדר, וזהו הכרח, ועל הרקע הזה, הקב״ה יכול לעשות מעשים שיוצאים מהכלל. לא על כל דבר אומרים תפילת ״הלל״, ועדיין, יש לנו אינספור ברכות להודות ולהכיר בגדולה ויופי של היקום סביבנו ושפע המתנות שאנחנו מקבלים, בין אם נגדיר אותן כניסים או לא.
שבת שלום וחודש תמוז טוב.
*קרדיט צילום: מיכל כהנא
