שוב עומד משה להגיד את דברי הפרידה שלו, ואני נזכרת בסצנה הפותחת את הסרט "שיער" כשקלוד הופר-בוקובסקי ואביו פוסעים לעבר תחנת האוטובוס. הימים ימי למלחמת ויטנאם וקלוד, נקרא ללשכת הגיוס שבניו-יורק, רחוקה מביתו באוקלהומה כמעט יותר מויטנאם עצמה.
"יש לך הכל"? שואל האב את בנו
"כן, כן".
"כשתגיע, תרים לנו טלפון כדי שנדע איפה אתה", מבקש האב את הבלתי-אפשרי.
"בסדר", מהדהד הבן, קול צעדיהם על החצץ, הנוף הכפרי ברקע. עגלה. סוס. ערפל.
"בוא, אתן לך קצת כסף" מחטט האב בכיסו, מוציא ארנק.
"לא, לא צריך, אני בסדר".
"פשוט קח את זה", האב מונה כמה שטרות, כמעט מתחנן שמנחתו, אולי האחרונה, תתקבל. שמשהו פיזי וממשי ימשיך ויחבר ביניהם, ישאר אחרי לכתם, "למקרה שתתקל בכל מיני צרות, אף פעם אי אפשר לדעת", מבקש האב להכניס הגיון בשיחה, למרות הפרדוקס בדבריו.
"טוב, תודה", הבן, מבטו רחוק, נמשך אל העתיד.
"טוב, ילד, אז"… האב טופח על שכמו, מכעכע, מגחך משהו, מנסה לנחם ובקושי מצליח את עצמו, "זה רק הפיקחים שצריכים לדאוג. אלוהים כבר יטפל בטמבלים". הוא מחבק את בנו בגמלוניות, מסגיר את חוסר שגרת המחווה הזו. "טוב, אז… להתראות".
לפי המסורת, הספר שאנחנו מתחילים השבוע שונה מארבעת הספרים שלפניו, כי מה שיש בידינו אלו ממש מילות נאום הפרדה של משה לבני-ישראל. אלא שבניגוד לאביו של קלוד, למשה יש הרבה מה לומר, כל כך הרבה שהספר נקרא "דברים", וגם "משנה תורה".
אבל משה הוא לא כוכב קולנוע, וגם בשנתו ה-120, "לֹא־כָהֲתָ֥ה עֵינ֖וֹ וְלֹא־נָ֥ס לֵחֹֽה" (דברים לד,ז) והוא היחיד שנאמר עליו ש"לֹא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ יְהֹוָ֔ה פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים" (לד,10). הוא משתמש בכל יכולתיו, להעביר לעם את מה שחשוב שידעו לפני הכניסה לארץ והחיים בה. לאורך הספר, ובמיוחד בתחילתו, אנחנו נחשפים לכאבו של משה ולתובנותיו, ובמקביל, אנחנו גם לומדים על ייחודה של הארץ אליה אנחנו שבים, ועל עצמנו.
פרשת דברים נקראת בד"כ סביב חודש אב. לפי המסורת שלנו, בני ישראל יצאו ממצרים באמצע חודש ניסן, וכשבעה שבועות אחר כך, עמדו לפני מתן תורה, ביום ו’ בסיון. אחרי המעמד הגרנדיוזי, משה נשאר בהר סיני במשך 40 יום ו-40 לילה, וחזר עם הלוחות ביום י”ז בתמוז. כידוע, ביום זה, כשירד משה מן ההר וראה את עגל הזהב, נשתברו הלוחות הראשונים והמסע החל להתעכב, אבל נניח לרגע, שלא היה עגל ולא נשתברו הלוחות. משה היה יורד מן ההר שמח וטוב לב וביום י”ח בתמוז, היו ממשיכים בני ישראל אל עבר ארץ ישראל, ללא שום עיכובים, מהלך “אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב” (דברים א:ב). מכיון שיצאו בי”ח בתמוז והלכו 11 יום, הרי שהיו מגיעים ביום כ”ט בתמוז לנקודת הכניסה לארץ, במקום בו הם עומדים עכשיו ומקשיבים למשה נואם. למחרת, בראש חודש אב, היו צריכים להכנס בני ישראל לארץ וכובשים אותה. חודש אב היה נהפך לחודש השמחה הגדול ביותר שלנו, והיו חוגגים בו את התממשות הווייתנו בעם וכלאום בארץ ישראל. לא פלא אם כך, שבאמצע החודש החזק הזה, שמזלו מזל אריה, מלך האריות, נמצא ט"ו באב, חג האהבה.
לצערנו, בנתיים לא בדיוק כך הסתדרו הדברים. במקום חודש שמחה, אנחנו נכנסים לתקופת בכיה וזכרון לחורבן: במקום עליה שמחה לארץ כעם שלם ומאוחד, בני ישראל בקשו לשלוח את המרגלים שחזרו עם עיצה מסכסכת, ונשארו במדבר 40 שנה. לפי חז״ל, זה קרה ביום תשעה באב, אותו יום בו בהמשך גם חרבו בית המקדש – הראשון והשני, וטרגדיות נוראות אחרות קרו אותנו, ועדיין. דווקא מתוך כך, אנחנו לומדים שההיסטוריה שלנו שונה ומפתיעה מכל סיפור שאי פעם הומצא ומעבר לכל דמיון.













