המדרש מתאר מפגש בין רבי מאיר וכותי (שומרוני) אחד. השומרוני שואל את רבי מאיר, אם אתם היהודים מאמינים בתחיית המתים, למה אתם מתאבלים כשמישהו מת? יש להם שיחה ארוכה, ובמהלכה, רבי מאיר מסביר שאכן, המתים בתחיית המתים יחיו ויגיעו לבושים ויהיו להם מזונות, והכותי מבין עוד פחות, אז למה אתם בוכים עליהם? הרי הכל יהיה בסדר! ורבי מאיר, שעד עכשיו ענה תשובות מסודרות וחכמות עם פסוקים ומקורות ורעיונות מהטבע, אומר (משהו כמו), אוי, לעזאזל עם האיש הזה! (תִּפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא), האם יש מישהו שמאבד משהו יקר לו ולא בוכה? (אִית בַּר נָשׁ דְּמוֹבֵיד מַחַמַדְתֵּיהּ וְלָא בָּכֵי – מתוך מדרש קהלת רבה על קהלת י,ה).
יתכן שלא במקרה גיבור הסיפור שלנו הוא רבי מאיר. ע״פ המדרש במקום אחר, שני בניו מתו בשבת בזמן שהיה בבית המדרש. כשחזר ועוד לא ידע, בקש לראות אותם. אשתו, ברוריה, משכה אותו בתירוצים שונים עד מוצאי שבת, ואז שאלה אותו שאלה ״הלכתית״:
'רבי, שאלה אחת יש לי לשאול לך'. אמר לה 'אמרי שאלתך'. אמרה לו: 'רבי, קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פיקדון, ועכשיו בא ליטול אותו, נחזיר לו או לא?'
רבי מאיר כמובן אומר לה שצריך להחזיר פקדון לבעליו וכך לקחה אותו והראתה לו את הבנים המתים. רבי מאיר, כך מסופר שם, התחיל לבכות. ברוריה אמנם ניחמה אותו בדבריה, אך הבכי הזה עדיין מוזכר ועדיין חשוב.
פרק י״ט שפותח את פרשת ״חוקת״ מחזיק בין השורות את רוב הזמן של בני ישראל במדבר: 38 שנה ששבהן ״התחלף הדור״, אנחנו אומרים בלשון נקייה. ״התחלף הדור״: הבנו מ״חטא המרגלים״ שהיה צורך שהדור שעוד זוכר על בשרו את הגלות במצרים והשעבוד שם, לא יכנס לארץ. צריך דור חדש, הדור הבא שיוולד במדבר, ״לחופש יולד״. בראש – אנחנו מבינים, אבל בלב?
המדרש במקום אחר מספר שבכל שנה, בתשעה באב, היו יוצאים בני ישראל (הגברים) לחפור קברים ולישון בהם ( מי בכלל יכל לישון??) ובבקר – חלק היו קמים וחלק לא (תענית ל,ב. בבא בתרא קכא,ב). אם היו כ-600 אלף מבני ישראל ביציאת מצרים, זה אומר, לפי חישובים שונים, שכל שנה בערך 15 אלף מתו. איך אפשר להתמודד עם דבר כזה?
בד״כ יש שתי דרכים להתמודד עם מוות: להתעלם, להקטין, כמעט למחוק ולבטל את האבל (כמו הכותי וכמו שאמרה לי מישהי בלוויה של חבר קרוב, ׳למה את בוכה? עוד מעט תחיית המתים׳…), או מנגד, להשאר צמודים לאבל לתמיד (כמו אלמנה שפגשתי בהודו ואמרה לי שהיא לעולם לא תתחתן שוב, תמיד תבכה את בעלה המת וכו). התורה הציעה לנו את השביל בין לבין:
תנו רבנן [שנו חכמים]: כשחרב הבית בשניה, כלומר, בחורבן בית שני רבו פרושין בישראל שנהגו לפרוש ולא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי [אין] אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: כיצד נאכל בשר, שממנו היו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל? וכיצד נשתה יין, שמנסכין היו על גבי המזבח ועכשיו בטל?
אמר להם: אם כן, לחם גם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות קורבנות מהצומח שהיו מקריבים על המזבח! אמרו לו: צודק אתה, ואפשר להסתפק בפירות. אמר להם: אף פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים! אמרו לו: באמת נעשה כן, ולא נאכל מהפירות של שבעת המינים שמהם מביאים ביכורים, שאפשר להסתפק בפירות אחרים. אמר להם: אם כן מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים! שתקו שהבינו שאי אפשר לעמוד בכך.
אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר… ולהתאבל יותר מדאי כפי שאתם עושים אי אפשר גם כן….
וזה גם מה שעושה פרק י״ט בספר במדבר. הפרק שמתאר את טקס הפרה האדומה, טקס שאפשר לתאר אך כמה שנדבר עליו, הוא ישאר לא מובן, ומטרתו – טהרה ממגע עם המוות. הטקס עלום אולי כי גם המוות, גם אם נדבר ונתאר, נשאר לא מובן במהותו, והחשוב הוא – להכיר בו, כמיטב יכולתנו, ולהתחבר בחזרה לחיים, לא מתוך התעלמות וביטול אלא מתוך הכרה בקיומו, ובמקום שלנו – כל עוד אנחנו כאן – בעולם הזה.
והנה הפתעה: ממש ״לכבוד״ פרשת חוקת, נולדה השבוע עגלה אדומה לגמרי במשק בצפון הארץ (אפילו לא מספרים לנו בדיוק איפה כדי לשמור עליה!). לפי חז״ל, היו בסה״כ 9 פרות אדומות לאורך ההיסטוריה שלנו, ועכשיו מחכים לעשירית. אז… מי יודע? נחכה ונראה.
שתהיה שבת שלום ובשורות טובות.
*קרדיט צילום: מיכל כהנא
