פרשת "בהעלותך" מתחילה כשאהרן מוזמן להדליק את המנורה והלוויים נכנסים לעבודתם במשכן.
לאחר מכן, נקבעות חגיגות ״פסח שני״, ומסופרת לנו פרשת החצוצרות. המסע מתארגן וממשיך, והמוסיקה בסרט שלנו נעימה, קצבית והרמונית. לפתע האוזן קולטת כמה צלילים צורמים: משה מנהל שיחה משמעותית עם חותנו, שעד כה הכרנו בשם יתרו, וכאן מכונה חובב בן רעואל. החותן מחליט שלא להצטרף להמשך המסע, אלא לחזור למדיין למרות בקשותיו של משה. למה הוא בוחר בעבר, כשהעתיד טוב פי כמה? למה הוא מוותר על להיות חלק מאיתנו ודווקא עכשיו?
דפיקות הלב המואצות משהו נרגעות מול שני פסוקים מפורסמים הסגורים בתורה (ובכל החומשים), בשתי אותיות נון הפוכות:
׆ וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה ה׳ וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃
וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה ה׳ רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ׆ (במדבר י,לה-לו).
אז כנראה סתם דמיינו. המסע ממשיך כמתוכנן. הכול בסדר.
הארון ינוע – ואז ינוח.
בני ישראל, בהנהגת משה, ייסעו בבטחה וללא תקלות. כולם. יחד.
זה רק מרחק קצר.
הם יגיעו בקרוב.
המוסיקה נרגעת על רקע השקיעה המדברית…
בעצם התורה היתה צריכה להסתיים כאן. סך הכול, אנחנו שלושה ימים מהארץ! אחרי כמעט שנה וחצי של מסע, פחות מ-18 חודשים, רק עוד כמה צעדים והגענו! כולנו עדיין כאן, וגם משה יוכל להיכנס איתנו לארץ המובטחת! זהו!
אבל לא. ושתי ה״נונים״ האלה מסמנים את קו השבר במסע, כשהפרק הבא נפתח בתלונות, מה שבסופו של דבר ישאיר אותנו במדבר עוד כמעט 40 שנה.
כמו בשירו של פול סיימון, ככל המטרה מתקרבת, היא גם מתחמקת. דווקא כשאנחנו ממש על סף השגת המטרה, קיימת הסכנה שמשהו בתוכנו, לעיתים קרובות בלתי ידוע ובלתי מודע, יעצור מבעדנו.
קריאה מדוקדקת כאן מגלה שבני-ישראל כאן לא מתלוננים אף על פי שהם קרובים לארץ, אלא דווקא בגלל... מסתבר שיש משהו הרבה יותר מפחיד מכישלון, וזו… ההצלחה. המדרש תוהה על הפסוק “ויסעו מהר ה’”… (במדבר י,לג), למה הודגש ה-״מ״ ולא ה-״ל״…? בגמרא נאמר שהם ״נסעו מאחרי ה’ כתינוק הבורח ליבטל מדברי תורה”, כלומר, הם שכחו את המטרה, ואף על פי שהקב״ה היה מוכן להכניס אותם לארץ מיד, הם ברחו כמו ילד שבורח מבית הספר (מסכת שבת קטז:א). ואנחנו? האם אנחנו בארץ כדי לברוח “מ”… או כדי ״ללכת אל״? והאם, אולי, אפשר להבין חלק מהמחלוקות שלנו כיום כעוסקות בתשובות השונות שיש לכל אחד מאיתנו לשאלה הזו?
נחזור לפרשה…
פרשת השבוע הזו הייתה יכולה גם להיקרא – האסון. בגלל האירועים כאן ובשבוע הבא, אנחנו ״נתקעים״ ל-40 שנה בדרך, או, זה מוכר לי… אבל למרות ההתמהמהות הזו בדרך, הפרשה נקראת ״בהעלותך״.
לא פעם מתרגמים אותה לאנגלית כ"בהדליקך את הנרות", אך משמעותה האמיתית היא ״כאשר תעלה״. עליה היא לא פעם הליכה נגד הזרם, קבלת אתגר ייחודי גם כשקל יותר לרדת. לא במקרה נפתחת הפרשה בהדלקת המנורה שבמקדש, זו ששנים רבות לאחר מכן הפכה לסמל מדינת ישראל, סמל שמייצג אותנו עד היום: עם אחד שלם, שכמו המנורה, עשוי מקשה אחת, בדרכו.
ואפשר גם לחשוב על זה גם כך: כמו שראינו עם הלוחות השניים, מה אם בני ישראל כן היו עושים הכול “כמו שצריך”? לא מתלוננים, בכלל, אף פעם, ופשוט נכנסים לארץ ישר, בלי היסוסים, באמונה שלמה ובלהט?
ייתכן שזה היה הרבה יותר גרוע עבורנו.
התורה, בחוכמתה, מזכירה לנו שכמו שאמר הרב קוק, ״בדרך לשלמות, יש השתלמות״ וההשתלמות הזו חשובה לפחות באותה מידה, וגם כשהדרכים מפותלות ובלתי צפויות, שונות ממה שחשבנו ותכננו ויש בן גם ירידות, גם אז, הכיוון שלנו הוא תמיד למעלה, אל האור.
שבת שלום.










