בתלמוד הבבלי מופיעות לא אחת עיצות מעניינות, שאולי לא היינו חושבים למצוא דוקא בספר שכזה, שאנחנו מצפים ממנו להיות רציני, ישן, הילכתי, “דתי”. אחת מהן, במסכת שבת (פב:א), מספרת על חז”ל המייעצים לצאת להליכה קצרה לפני הסעודה כדי לזרז את פעילות המעיים. זאת, כך הם אומרים, משום שטוב שאדם “יתפנה” לפני האוכל, ואז יוכל לשבת, בלא הפרעות, לסעודה שלפניו.
הרעיון שצריך “להתרוקן” כדי “להתמלא” נדמה כאן כ”פרקטי” ו”בריא” אבל, לאמיתו של דבר, הוא לא נקשר רק באוכל הפיזי, אלא גם במזון הרוחני שלנו. הנה, בני ישראל יוצאים למדבר, למקום ריק, כדי לקבל את התורה. רות, גיבורת חג השבועות, כמו גם אברהם בזמנו, יוצאת למקום לא ידוע, בתקוה ללמוד, לגלות, למצוא ולהמציא סיכוי להזדמנויות חדשות וקשר חדש עם בורא עולם, שלא יכול היה לקרות במקומם הקודם, בין אם זו מצרים הצרה והמיצרה את האומה, או רות ואברהם במקומות הלידה שלהם.
והנה, דבר מוזר: חג השבועות המציין את האירוע החשוב ביותר בתולדותינו, את מתן התורה, לא מופיע בשמו זה בתורה! ניתנו לחג זה הרבה שמות: שבועות, חג הביכורים, קציר חיטים, עצרת, אבל לא הדבר הכי חשוב: מתן תורה! למה? המהרל מפראג (1512-1609) עונה לשאלתו בנושא בחוכמה, וטוען שהסיבה היא שאי אפשר לעשות חג מכפייה.
כפייה??
בתלמוד הבבלי (שבת פח:א) אנחנו מוצאים את המדרש:
״וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר״, אָמַר רַב אַבְדִּימִי בַּר חָמָא בַּר חַסָּא: מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִיגִית, וְאָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה מוּטָב, וְאִם לָאו — שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם.
כלומר, לפי דיעה זו, לבני ישראל לא היתה ממש ברירה: ההר הוחזק מעליהם, והם יכלו רק להגיד כן או שהיו מתים על המקום. זו בעיה גדולה, כי אנחנו מכירים את הטבע האנושי: ברגע שמכריחים אותנו לעשות משהו, אנחנו ישר רוצים להגיד – לא, אפילו אם זה דבר טוב. גם כאן, אנחנו שמחים שקבלנו את התורה אבל גם, כל הזמן מתנגדים…
לכן, הנביא ירמיהו (פרק לא) מספר לנו על ימים בעתיד הרחוק שאז “נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם.” (ירמיהו לא:32). זהו רמז לזמן שבו ענין הכפיה יתוקן. זמן שבו התורה תהיה בתוכנו, בקרבנו ועל ליבנו, מעצמנו, ולא ע”י הר מאיים מגבוה.
איך נגיע ליום שכזה? יגיע דור עם זהות חדשה: לא עוד יהודית, דתית, “כפויה”, חלושה וכנועה, אלא חופשית. חילונית. ישראלית. חזקה והחלטית. זהות בלי מחויבות עקרונית לתורה. ודוקא שם, מתוך המקום הפנוי, תמצא לנו יכולת חדשה לקבל את התורה מרצוננו החופשי.
חג מתן תורה כידוע מגיע בסוף ספירת העומר.
בספר ויקרא (כג:15-16) נאמר לנו כיצד תקופה זו של ספירת העומר תגיע לסופה: “ וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה׃ עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַה'”׃
ככל הנראה במילים “מנחה חדשה” הטקסט מתייחס למנחת התבואה, אך אנו יכולים לראות בן את ההתחדשות הכללית שכה נחוצה לנו, במיוחד בימים אלו. הבודהיסטים והיוגים מספרים על תלמיד שמגיע למורה שלו עם כלי האוכל שלו, כשהוא מלא שאריות ולכלוך. “רוקן את זה קודם, ואז אתן לך עוד”, עונה המסטר. המאסטר כמובן, מדבר לא רק על מנת המזון אלא גם על הלב והנפש, בדומה לאיזכור חג מתן תורה שלנו. גם עלינו להתרוקן כדי להתקרב ולהקריב – מנחה חדשה. חדשה לגמרי. שאנחנו עוד לא יודעים מה היא. שבועות מזכיר לנו לעצור לרגע, להתרוקן כדי לפנות מקום. מה תהיה התורה שנקבל בחג הזה?
חג שבועות שמח ושבת שלום.
