איזה כף להתחיל מהתחלה! מאיפה נתחיל? מההתחלה של ״הכל״! האומנם? אבל התורה היא לא ספר היסטוריה, ארכאולוגיה, גאולוגיה… אילו היתה, היינו רואים שיש לה סדרי עדיפות משונים: היא מקדישה פרק אחד לבריאת כל העולם, וכמעט 5 פרשות (!) לבניית המשכן.
אז מה כן? התורה באה לספר לנו על המקום והתפקיד שלנו בעולם, וברגע שנבין שזו נקודת המוצא, דברים אחרים יתבהרו בהתאם. נוכל להפסיק להתווכח עם הטקסט שנשמע לנו ״לא עקבי״ או ״לא מדויק מדעית״, ולשאול את השאלה שהוא בא לענות, מי אני, מה התפקיד שלי ומה אני אמור.ה לעשות כאן.
אבל – אם העיקר הוא מה שעלינו לעשות, התורה יכלה להתחיל במקום אחר לגמרי, במקום בו ניתן לנו תפקיד ונאמרו לנו מצוות! כמו שנאמר במדרש שיר השירים רבה (פרשה א):
ר' ינאי אמר: לא היתה התורה צריכה להידרש אלא ״מהחודש הזה לכם״ (המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל כעם ונאמרה בספר שמות, פרק י״ב). ומפני מה גילה הקב"ה לישראל מה ביום ראשון ומה ביום שני עד יום ששי (ולמה סיפר לנו את כל סדר הבריאה)? בזכות ש(בני ישראל) אמרו: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע״ (שמות כד, בסוף פרשת ״משפטים״)… זהו שכתוב "הביאני המלך חדריו" (שיר השירים א,ד) – המלך במובן של הקב״ה, וחדריו – לתוך הסודות והנסתרות, כולל הבריאה.
כלומר, מרגע שבני ישראל קבלו על עצמם את העיקרון של נעשה ונשמע, ובכך אמרו, שהם מחויבים לעשיית המצוות שהיא העיקר והמהות, אז הסכים הקב"ה לגלות להם גם את ההתחלה ולכן בחר להתחיל את התורה ב"בראשית ברא" ולא ב"החודש הזה לכם".
רש״י בפירוש הראשון שלו על התורה כולה, מביא את התשובה ״הלאומית״ יותר. גם הוא חושב שבאופן מעשי היה צריך להתחיל מ״החודש הזה לכם״, אבל התורה התחילה מ״בראשית ברא״ כדי ״שֶׁאִם יֹאמְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְיִשְׁרָאֵל לִסְטִים אַתֶּם, שֶׁכְּבַשְׁתֶּם אַרְצוֹת שִׁבְעָה גוֹיִם, הֵם (ישראל) אוֹמְרִים לָהֶם, כָּל הָאָרֶץ שֶׁל הַקָּבָּ"ה הִיא, הוּא בְרָאָהּ וּנְתָנָהּ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָיו, בִּרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם, וּבִרְצוֹנוֹ נְטָלָהּ מֵהֶם וּנְתָנָהּ לָנוּ״. רש״י בפירוש הזה מתווכח עם האנשים סביבו במאה ה-11, ממש לפני מסעי הצלב. נוצרים מאמינים שמקבלים את זה שיש אל שברא את העולם, אבל לא מבינים ולא מקבלים את הקשר היחודי שלנו לארץ ישראל. כמה הרש״י הזה מרגש אותי כל פעם מחדש! הנה, יושב לו מישהו בגבעות הירוקות של צרפת, עסוק, ככל הנראה, בהכנת יין. כבר עברו כ-1000 שנה מאז חורבן בית המקדש, ואין שום תנועה ציונית חדשנית באופק, והוא בטוח שכל הגלות זו רק ״תאונה קטנה״ בהיסטוריה שלנו, והעיקר הוא ארץ ישראל והקשר שלנו אליה.
אבל, נחזור לבריאת האדם.
המדרש מספר שבשעה שהקב״ה בא לברוא את אדם הראשון, המלאכים, המייצגים ערכים שונים, התחילו להתווכח. חלק אומרים, אל יברא, וחלק אומרים, יברא:
חֶסֶד אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים.
וֶאֱמֶת אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ שְׁקָרִים.
צֶדֶק אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה צְדָקוֹת.
שָׁלוֹם אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, דְּכוּלֵיהּ קְטָטָה.
חסד ואמת לא ממש מסתדרים. לפעמים, כדי לעשות מעשה חסד, למשל, לתת למישהו מחמאה מכל הלב, צריך לדלג קצת על האמת, ולפעמים כשאומרים למישהו, ״אני יכול להגיד לך את האמת״, לא בהכרח מתנהגים כלפי השני בחסד. גם צדק ושלום רבו. כי אם אני רוצה את כל הצדק שמגיע לי, אני עלולה למצוא את עצמי במלחמה, ומצד שני, אם אני רוצה שלום, ייתכן שאצטרך לוותר על חלק מהצדק שמגיע לי.
בזמן שהם התווכחו, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא?
נָטַל אֱמֶת וְהִשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ… והנה, ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד״ (בראשית א, לא), וְהִנֵּה טוֹב אָדָם.
רַב הוּנָא רַבָּהּ שֶׁל צִפּוֹרִין אֲמַר: עַד שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִדַּיְּנִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וּמִתְעַסְּקִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ בְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לָהֶן מָה אַתֶּם מִדַּיְּנִין? כְּבָר נַעֲשָׂה אָדָם.
מפה לשם, בזמן שהמלאכים התווכחו זה עם זה, הקב״ה כבר ברא את האדם, משנה את המילה ״נַֽעֲשֶׂ֥ה״ בפסוק ״נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ״ (בראשית א,כו) שנכתבה בעתיד, לנעשָׂה – בקמץ תחת השין בזמן עבר, כלומר, אופס, זה כבר קרה. במקביל, השליך הקב״ה את אמת לארץ, כי ״אמת מארץ תצמח״ (תהלים פה,יב), מה שאומר לנו שבלי ״אמת״ אבסולוטית, קל יותר לברוא את האדם.
והאדם קבל משהו שאין למלאכים, משהו שהוא גם בעיה וגם מתנה מאותה סיבה, מפני שהוא מצרך מתכלה, וזה – הזמן. אי אפשר לעשות הכול בבת אחת – גם חסד וגם אמת, גם צדק וגם שלום. כמו כל דבר שמופיע עם דרישת ״עכשיו״, נגלה שזה בלתי אפשרי, אם לא מסוכן. אבל ב״ה עם הזמן, האדם יוכל להביא לעולם חסד, ואמת, צדק וגם שלום.
שבת שלום
