שלוש פעמים משכים אברהם מוקדם בבוקר ויוצא לראות עולם שהפתיע והתהפך מולו, ופעמיים מתוך השלוש, הוא נקרא לעשות משהו שעלול לפגוע בשני בניו.
בפעם הראשונה כשכתוב ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר״, הוא מביט אל סדום ועמורה ורואה את ״קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן״ (יט,כז-כח). כבר במבט אחד הוא מבין שמאמציו לא עלו יפה, ושהקב״ה לא מצא שם לפחות עשרה צדיקים. הוא עומד שם ותוהה, מה עלה בגורל אחיינו ומשפחתו, אם הצליחו להנצל, ואם אפשר שאי פעם ישובו ויפגשו שנית?
בפעם השניה, ״וַיַּשְׁכֵּ֣ם אַבְרָהָ֣ם בַּבֹּ֡קֶר וַיִּֽקַּֽח־לֶ֩חֶם֩ וְחֵ֨מַת מַ֜יִם וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הָ֠גָ֠ר שָׂ֧ם עַל־שִׁכְמָ֛הּ וְאֶת־הַיֶּ֖לֶד וַֽיְשַׁלְּחֶ֑הָ וַתֵּ֣לֶךְ״… (בראשית כא,יד). השמש בקושי עלתה, והם עומדים במבט כואב זה מול זו. הוא אורז את הלחם והמים, לא חמאה ולא עוגיות ולא בשר בקר רך, רק המינימום האפשרי. למדנו ש״וַיֵּ֧רַע הַדָּבָ֛ר מְאֹ֖ד בְּעֵינֵ֣י אַבְרָהָ֑ם עַ֖ל אוֹדֹ֥ת בְּנֽוֹ״ (שם,יא), וגם שהקב״ה ניסה לנחם את אברהם ואמר, ״אַל־יֵרַ֤ע בְּעֵינֶ֙יךָ֙ עַל־הַנַּ֣עַר וְעַל־אֲמָתֶ֔ךָ״ (שם,יב), אבל איכשהו, דווקא הנחמה הזו מדגישה כמה כאב היה במפגש הזה. דווקא בפעם הזאת, הקב״ה קורא להגר, ״אמתך״. שלך. כאילו לרגע רואה שהיא לא רק השפחה של שרה.
ובפעם השלישית שכתוב ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר״ (בראשית כב,ב), אברהם לוקח את יצחק לעקדה, הנסיון הקשה מכל.
האם יש דרך לקשור את שלושת ה״וישכמים״ האלה?
אברהם נחשב איש החסד, והחסד קשור לתפילת שחרית. כשאנחנו מתעוררים, אנו פוגשים את אלוהים בצורת חסד משום שפקחנו עיניים וקבלנו מתנה: את היום הזה ואת החיים. זה בא לידי ביטוי במילים הראשונות של הבקר, ״מודה אני״: ה״אני״ מגיע אחרי ה״תודה״. עוד לפני שיש ״אני״ שלגמרי ער, מתעוררת המודעות לחסד שניתן לנו.
אלא שבשלושת האירועים הללו, כשאברהם מתעורר, הוא מגלה שמישהו הזיז את ״גבינת החסד״ שלו. בבקרים האלה, החסד של האלוהים שלו לא נמצא במקומו כמו תמיד. אלוהים כאן נראה באספקט ההרסני שלו, ולא הנותן. אזור שלם, בו חיה אחיינו ומשפחתו הקרובה, נמחק. בנו בכורו נשלח עם אמו אל המדבר לבלי דעת מה יעלה בגורלו, ועכשיו צריך לקחת את הצעיר, בנו, יחידו, אשר אהב, זה שסופסוף אמור להיות היורש הרוחני שלו, כדי שיועלה על המזבח לעולה. שום דבר מהדברים האלה אינו כלל כפי שהוא ״צריך להיות״ ואברהם משכים, לא רק כדי לצפות, לארוז וללכת, אלא יותר מכל, לעשות את הבֵּרור הזה. איך אפשר להבין אירועים כאלה מול האל שאמור להיות מקור הטוב בחייו? איך לפגוש את אלוהים בהיעדר חסד?
ואברהם נאלץ ללמוד שאלוהים הוא לא רק טוב וחסד. הוא גם דין וגבורה שיתגלו בבנו, יצחק, וגם תפארת, שתתגלה בנכדו, יעקב. ועדיין, התשובות האלה יפות, מאד, אך עלולות להשאיר אותנו בעולם השכל. שם, אנחנו ״מבינים״ והכל ״בסדר״, אבל בלב, צריך מקום גם לכך שלפגוש עולם שהחסד חסר בו, כואב מאד, גם לאברהם וגם לנו.
שבת שלום.
