פרשת ״לך לך״: היציאה לדרך

סיפור מסעם של אברהם ושרה, כשעוד היו אברם ושרי, מתחיל כבר בסוף פרשת נח: ״וַיִּקַּ֨ח תֶּ֜רַח אֶת־אַבְרָ֣ם בְּנ֗וֹ וְאֶת־ל֤וֹט בֶּן־הָרָן֙ בֶּן־בְּנ֔וֹ וְאֵת֙ שָׂרַ֣י כַּלָּת֔וֹ אֵ֖שֶׁת אַבְרָ֣ם בְּנ֑וֹ וַיֵּצְא֨וּ אִתָּ֜ם מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֗ים לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן״… (בראשית יא,לא).
שלושה פסוקים קודם לכן למדנו שלתרח היו שלושה בנים: נחור, אברם והרן, ולהרן עצמו היו שלושה ילדים: לוט, מילכה ויסכה – או שרי. לפי המדרש, הרן נספה בתנורי האש של אור הכשדים, עונש למתנגדי המשטר דאז. אחרי האסון, והמשפחה התארגנה לטפל בניצולים: נחור, הבן הנוסף, הצליח להימלט עוד קודם, ונסע עם מילכה, אשתו, בת אחיו הרן שנספה, מאור כשדים ל״מערב״, ולכן הם חסרים מהפסוק הנ״ל. תרח לוקח את המשפחה ומתכוון לחזור הביתה, לארץ כנען, ארץ העברים, אך הם נעצרים בדרך אצל המשפחה: ״וַיָּבֹ֥אוּ עַד־חָרָ֖ן וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם״.
תרח, משהגיע למקום מבטחים, מוותר על המשך המסע, מעדיף את העולם התרבותי והמתקדם של חרן, אבל אברם שומע קול אחר. קול של מישהו שעד עכשיו לא היה נוכח בסיפור ההגירה המשפחתי. ״לך לך״, אומר הקול הזה. פעם. פעמיים. שלוש. גם אלף. בהתחלה אברם חושב שהוא מדמיין. אולי הצרות העבירו אותו על דעתו. הגעגוע הנורא לאחיו המת. הזעקות של אלה שלא הצליח להציל. הנדודים חסרי כל במרחב המאיים על חייהם. הסיכויים הקלושים להמשיך, ומה כבר נמצא כשנגיע? בטח כדאי להישאר בחרן הבטוחה.
את ארץ אבותיו הידועה לו בשם ״ארץ העברים״ מעולם לא ראה בעצמו, אבל שמע עליה מהוריו, מסבו, מסב-סבו, על גבעות עטורות עצי זית וגפנים, על יופייה, קסמה והדרה, על היותה ״ארץ זבת חלב ודבש״ (שמות ג, ח) ״אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם״ (יחזקאל כב,כד). אולי ספרו לו שנאלצו לעזוב, שעמים אחרים פלשו והתיישבו בה, ושכיום, מעטים עוד מכירים אותה כ״ארץ העברים״ ובפי רבים היא נקראת ״ארץ כנען״.
אברם שומע את הקול. ושותק. ולמוחרת, בשדה, שוב. מילה, שתיים ונאלם. לפעמים הוא מעסיק את עצמו, עוזר לאחיו ולאביו בעסקים, משחק עם הילדים והנכדים. אז הקול נמוג. אבל כל פעם שהוא מרשה לעצמו לעצור ולנשום עמוק, שוב הוא שומע, ״לך לך״…
בלילה, כששרי רואה אותו מהורהר, הוא משתף אותה במה שעובר עליו. היא, חברת ילדותו, בעלת בריתו, זוגתו לחיים, נסיכתו, מקשיבה בעניין. היא לא שכחה מה קרה לאבא שלה, הרן, והיא לא עיוורת לכוחה של הגלות. הקידמה והפיתוח סביב מפתים. וסבא כבר לא צעיר. ואיך תשאיר מאחור את אחותה ואת כל המשפחה, ותלך לארץ רחוקה…
אבל גם היא שמעה על ״ארץ העברים״, וגם היא יודעת שהמסע המקורי נקטע. הם מחליטים ללכת יחד. מנסים לדבר עם המשפחה, אבל כל ארוחה מסתיימת בוויכוחים וצעקות. ״אין מה ללכת לשם!״ ״מה רע לכם כאן?״ ״תגידו תודה״! הם נקרעים בין המחויבויות למציאות העכשוויות סביבם, ובין הקול החזוני, המכוון, מתעקש, חוזר ונשנה. עד שאי אפשר יותר.
הקול נהיה ברור מאי פעם:
וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־אַבְרָ֔ם: לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃
וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה׃ וַאֲבָֽרְכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה (בראשית יב:א-ג).