פרשת "וזאת הברכה"

הגענו אל ״וזאת הברכה״, הפרשה האחרונה בתורה, פרשה שמצד אחד, לפעמים כמעט מחמיצים אותה כי היא נקראת בחג שמיני עצרת / שמחת-תורה ואין לה שבת משלה, ומצד שני, בחג עצמו קוראים אותה שוב. ושוב. ושוב. ושוב. ואם צריך, עוד פעם, כדי לאפשר לכל באי בית הכנסת לעלות לתורה, לזכות ולקבל, אישית, משהו מ״ה״ברכה של משה.

״וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ״ (דברים לג,א),

כך מתחילה הפרשה שמתארת את שעותיו האחרונות של משה, והפתיח, הלכאורה פשוט הזה, מעלה לא מעט שאלות, למשל, למה להתחיל פרשה בוו החיבור? ולמה לא נקראה ״ואלו הברכות״, אלא דווקא ״וזאת הברכה״, בלשון יחיד? ומה על המילים ״לפני מותו״: אם יש לאדם יכולת לדעת מתי בדיוק עומדים חייו עלי אדמות להסתיים, מה יעשה עם שעותיו האחרונות האלו? ואם אין לו יכולת לדעת, מה יעשה… בכלל?… ועוד מוסיף המדרש, כמעט בחיוך: ״וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁלְּאַחַר מוֹתוֹ בֵּרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל״?… המדרש ממשיך ואולי מבקש להזכיר לנו שחיינו אינם בעולם אחר, אלא כאן, בעולם הזה, אפילו לאדם ״שלא קם כמותו״ ושדיבר עם הקב״ה ״פנים אל פנים״, שהזמן קצר והמלאכה מרובה.

דקה לפני מותו משה מקבל את התואר המוזר ״איש האלוהים״, וה״אור החיים״ מסביר שהוא נקרא כך  בדיוק בגלל שהוא עומד לברך את בני ישראל ברגעים האחרונים לפני מותו.

הרי בשלב זה של חייו משה צריך להיות מאוכזב, כועס ומריר כלפי אלוהים, ועוד יותר, כלפי בני ישראל. אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב, למשל, חיו שנים רבות ממנו, והוא, שנתן את כל חייו למען עם ישראל, הקריב או אפילו הפסיד כל כך הרבה: את משפחתו, את אשתו ואת ילדיו שלא המשיכו איתו בדרכו. לא ידוע לנו על עושר גדול שהיה לו. בעבודה היה חשוף לקשיים ותלונות מכל הצדדים, ואולי הכי גרוע, נמנעה ממנו הכניסה לארץ המובטחת אליה שאף להגיע, ו – אחרי כל זה, הוא כבר יודע שאחרי מותו, העם יקום ויפנה אחרי אלוהים אחרים.

מה כל אחד מאיתנו היה עושה במקומו, בשעות האחרונות שלנו? אולי היינו אומרים משהו כמו, 'די, בחייכם, באימשלכ'ם, עזבו אותי. אין לי כוח. היום יש יומולדת, אגב, ואני כבר בן 120 שנה, והערב, יש לי עוד עלייה די תלולה להר נבו, ואז נפגש עם כבודו כדי שיקבור אותי שם, אז תשמעו. או לא. אני ממילא תיכף מת, ואתם ממילא בטח תעשו מה שאתם עושים אז… נו… מה זה משנה עכשיו, ברכות לא ברכות'…

הקב״ה מצידו בשלב זה לא מצווה על משה שום דבר, ומשה בוחר לנצל את הדקות האחרונות שלו לברך את בני ישראל, והבחירה הזו היא שנותנת לו את התואר המיוחד הזה (שנמצא כאן ובספר תהלים צ,א) – מֹשֶׁ֢ה אִֽישׁ־הָאֱלֹ֫הִ֥ים.

חז״ל לעומת זאת טענו שאפשר להבין את הביטוי ״איש האלוהים״ כמעט כפשוטו: שמשה היה גם אדם, בן אנוש ״רגיל״, וגם הצינור המושלם לדבר ה׳. ואולי נבין את זה כך: למשה רבנו היו שני תפקידים גדולים: משה הוא ״נותן התורה״, אך למשה היה גם תפקיד אחר שקדם למתן תורה: הוא היה מי שעמד מול פרעה וחרטומיו, מי שהוביל אותנו ממצרים בדרך מעבדות במצרים לחירות והגעה לגבולות ארץ ישראל. זהו תפקיד שונה לחלוטין – תפקיד פוליטי, מדיני, ״מלוכלך״. הוא צריך ״להתעסק״ עם מנהיגי העמים מסביב. להוביל מלחמה בעמים השונים בדרכים שונות. להבחין בין עמלק לאדום למואב ואחרים. להחליט מה עושים עם השלל. להתקיף. להגן. למנוע מחלוקות פנימיות, וכשהן פורצות – להתמודד איתן. אם בהר סיני ראינו אותו חי כמו מלאך, 40 יום ו-40 לילה לא אוכל ולא שותה, בשיא הרוחניות, הרי שכגואל ישראל, אנחנו רואים אותו מתעצבן, כועס, מתדיין, שופט, מתחתן, מגדל ילדים, וכמו כולנו, אפילו לפעמים, אולי, טועה או לא יודע משהו.

מעניין שהתפקיד הפוליטי-מדיני-פיזי של משה קדם לתפקיד הרוחני-תורני, ואולי יש כאן הקבלה עבורנו לימינו אנו: קודם כל, לצאת מהגלות, לבנות את עצמנו פיזית. ועכשיו, כשיש לנו מדינה להתחיל ולחשוב: איך יראה הצד הרוחני של מי שאנחנו, של המדינה שלנו.

ועדיין.

למרות חלקיו השונים, משה כולו הוא ״איש האלוהים״, אחד. כמו עם ישראל, כשגם לנו יש תפקידים שונים ועשיה ברבדים ובמקומות שונים, ועדיין – עם אחד.

וכך מגיעה קריאת התורה הזו דווקא בשמחת תורה שבארץ הוא גם יום שמיני עצרת. יום שהוא גם סוף לתקופת החגים ולקריאת התורה השנתית, וגם התחלה לשנה החדשה: היה לנו יום דין והיה לנו יום רחמים, והייתה לנו תקופת תשובה והיה לנו חג שמח.

לצערנו ולכאבנו הרב, ביום זה גם פרצה עלינו מלחמה, ושמיני עצרת / שמחת תורה תשפ״ד 2023 ייחרט בתולדותינו כיום נורא ואיום, כשאנחנו עומדים בלב קרוע מול הסיפורים, הקולות, התמונות, האסון שאין לו מילים ואיתו גם סיפורי גבורה, חברות, התעלות וניסים.

מה נבחר מכל החלקים האלה לשנה החדשה? מה ניקח איתנו הלאה? כן.

הברכה שנשארת לנו ממשה מחוברת לעבר ולעתיד, לחומר ולרוח. יש בה אמירות ספציפיות לכל שבט, אבל עדיין, היא ברכה. אחת. לעם – שלמרות, ואולי הרבה פעמים דווקא בגלל כל גווניו – הוא עדיין, ותמיד, אחד. כך מסתיימת התורה וכך מסתיימת תקופת החגים, וכך אנחנו נשלחים לשנה הבאה בתקוה שנזכור כל זאת גם בכל יום בשנה הבאה עלינו לטובה.

שבת שלום וחג שמח ושנה טובה.