הפרק האחרון בספר במדבר עוסק – שוב – בבנות צלופחד. כבר פגשנו אותן בפרשת ״פנחס״: חמש אחיות – מַחְלָה, נעָה, חָגְלָה, מִלְכָּה ותִרְצָה – בנות לצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר. הן מספרות שהוא מת במדבר ״בחטאו״, כלומר, לא עם כל הדור הישן ש״התחלף״ במדבר (חז״ל אמרו שהוא מקושש העצים מסוף פרשת ״שלח״ או אולי אחד מן המעפילים באותה פרשה). מכיון שהוא מת ללא בנים, הן ניגשות למשה בבקשה שכעת עם הכניסה לארץ, יוכלו לקבל נחלה כדי לרשת את אביהן ולהמשיך את שמו. זהו אחד מכמה מקרים בתורה שמשה לא יודע את התשובה, ולפי המסופר עוד בפרשת ״פנחס״, מפנה את הבקשה לקב״ה. הקב״ה מחזיר לו תשובה:
״כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלׇפְחָד֮ דֹּבְרֹת֒ נָתֹ֨ן תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֣י אֲבִיהֶ֑ם וְהַֽעֲבַרְתָּ֛ אֶת־נַחֲלַ֥ת אֲבִיהֶ֖ן לָהֶֽן״ (במדבר כז,ז). לאחר מכן נאמרות הלכות הירושה, לפיהן בנות קודמות לאחי הנפטר בסדר ההורשה.
נדמה שהענין סודר, אך דקה לפני שאנחנו נפרדים מספר ״במדבר״, פונים ראשי שבט מנשה למשה ומביעים את חששם: מה יהיה אם הבנות יינשאו לבני שבט אחר? הרי כך, לאחר מותן, תיגרע הנחלה שיקבלו מנחלת השבט! בעקבות כך קבע ה' שבה בשעה שהן יכולות להנשא ״לטוב בעיניהם״ (לו,ו), הדבר הנכון הוא שהבנות שיורשות נחלה, תינשאנה לבני השבט שלהן בלבד. מאוחר יותר נקבע שהאיסור על בנות יורשות נחלה להינשא לבני שבט אחר, חל רק על בני אותו הדור, עד תום כיבוש הארץ וההתנחלות בה בימי יהושע בן-נון.
התלמוד הבבלי (בבא בתרא קיט) מתאר את הבנות כ״חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן״… והמדרשים שם מפארים את הידע שלהן בענייני הלכה. חז"ל עוד האירו מהמקרא שלחמש הבנות אלו, שמוזכרות כמה פעמים בשמותיהן, הייתה מעלה מיוחדת של חיבת הארץ, מפני שהמקרא ייחס אותן עד ליוסף שמחובר לארץ ישראל (ושמו בגימטריה – ציון). ספר במדבר ואיתו המסע כולו, מסתיים בחיבור לארץ.
הסיפור של בנות צלופחד מפוצל לשני חלקים, אולי מפני שהוא מסופר בסדר כרונולוגי: לאחר המפקד השני (פרק כו) שבו הסביר משה על הכניסה לארץ, בנות צלפחד הלכו למשה עם טענתן. משה עסק בעניינן ובעניינים אחרים הקשורים לכניסה לארץ, מה שהזכיר לבני מנשה שכשבט, עניינם לא פתור לגמרי, ואז הם הלכו למשה עם טענתן.
ואולי מפני שהסיום הזה מחבר אותנו לתחילת ספר ״שמות״ ולתחילת המסע מעבדות לחירות. שם, הגיבורות הראשיות היו יוכבד, מרים, המיילדות, ציפורה, בת פרעה. כל הפתיח של ספר שמות נשען על הנשים, עד כדי כך שחז״ל אמרו ש"בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים״ (סוטה יא). גם בסוף ספר ״שמות״ הופיע הנשים ״אֲשֶׁ֨ר נָשָׂ֥א לִבָּ֛ן אֹתָ֖נָה בְּחׇכְמָ֑ה טָו֖וּ אֶת־הָעִזִּֽים״ (שמות לה, כו), ועכשיו – כאן. האם יש משהו משותף לכל נקודות הציון האלו?
׳נשים וגברים, זה לא אותו הדבר׳, אני מגלה לתלמידות שלי ״בסוד״, והן צוחקות עלי, ״דא״… הבעיה היא שמכיון שהם ״לא אותו הדבר״, אנחנו מייד נוטים לערוך השוואות, מי ״יותר״, מי ״פחות״… אך כנראה שהתורה חשבה על הנושא הזה אחרת לגמרי. באופן כללי והכללתי ביותר, הגברים, במיוחד בתקופת התנ״כ, היו פועלים בעולם, ״בחוץ״ בעוד הנשים הן ״בבית״. אלא שבצמתים מרכזיים כשמגיע שינוי משמעותי, ״לפתע״ מופיעות הנשים. או אולי אפילו הפוך: כשמופיעות נשים, צריך לבחון ולראות מה השינוי הגדול שעומד לקרות. כך, חווה לוקחת אותנו מגן עדן לעולם. שרה – מלווה את המעבר לארץ ישראל, הנשים הצדקניות במצרים – את השינוי מעבדות לחירות, הנשים הטוות את העיזים, את סיום המשכן ובנות צלופחד – את הכניסה לארץ. לא פלא שהנשים תופסות מקום יותר ויותר נכבד כיום, כשאנחנו עוברים מגלות לארץ ישראל וגאולה. אני יודעת שזו לא תיאוריה מושלמת, ונשאר עוד מקום רב לדיון ומחשבה, אבל אולי כך נוכל לא להתקע בהשוואות, אלא לראות תפקיד שונה לכל קבוצה בעם ולחגוג אותו.
שבת שלום וחודש מנחם-אב טוב.
