הרבנית מיכל כהנא
לבלוג של הרבנית מיכל כהנא

פרשת חוקת

מים בשמחה ובששון

הרבנית מיכל כהנא

הקיץ מגיע ואיתו עונת הטיולים. ועם הטיולים מגיעים הקולות המוכרים: מתי נגיע? איפה השירותים? בא לי קרטיב / אבטיח / לשחות / לטפס / להיות כאן / לא להיות כאן… בכל פעם, אנחנו מנסים להיות קשובים: מתי הבקשה לגיטימית? מתי זו תלונה, ומתי יש בה בסיס שהאומר לא יודע לבטא בדיוק, ומתי זו תלונה חסרת שחר?
בפרשת חוקת (במדבר כא:ה־ו) נקרא: "וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת־הָעָם; וַיָּמָת עַם־רָב, מִיִּשְׂרָאֵל".
קצת דרמטי, לא? מה הם ביקשו בסך הכול? זה מוגזם לרצות לאכול לחם ולשתות מים במדבר? יתרה מזו: פרק אחד לפני כן פגשנו את משה המכה בסלע במה שנראה אותו מצב: העם מתלונן שאין מים. משה ואהרון מתפללים למענם, והקב"ה בעצמו אומר למשה לתת להם מים, כלומר, בקשתם או תלונתם היתה צודקת! איך זה פעם מים חיים ופעם נחשים ומוות?
המדרש מספר לנו שבזמן שהם נדדו במדבר, היתה לבני ישראל באר שנדדה איתם, הבאר של מרים. כשמרים נפטרה, מקור המים חדל (במדבר כ:א–ב). אולי משה ואהרון היו טרודים, אבלים במות אחותם האהובה, כך שלא שמו לב כשזה קרה? כך או כך, ברגע שהם הבינו שאין מים, הם עשו מה שיכלו לתת לעם את צרכיו הבסיסיים. למה נענו בני ישראל במקרה אחד ובמקרה השני נענשו ע"י נחשים, שרפים נושכים ומוות?
יש מילה אחת שעושה את כל ההבדל: הם מתארים את הלחם כ"לחם הקלוקל". עוד קודם, אנחנו מוצאים רמז למה שעתיד להתרחש (כא:ד): "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם־סוּף, לִסְבֹב, אֶת־אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ־הָעָם, בַּדָּרֶךְ"… קוצר נפש עומד בניגוד ל"אורך רוח", ואכן, שמענו את אותו ביטוי בימי העבדות במצרים כשמשה רק התחיל לדבר על האפשרות לחופש. שם נאמר: " וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל־מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו:ט). מה שמנע מהם להפתח לאפשרות שיש סיכוי למשהו אחר, לא היתה רק העבדות הקשה פיזית, אלא, קודם כל, קוצר הרוח: האמונה, תקווה, ביטחון בעתיד אחר. גם כאן, לא הלחם בהכרח היה באמת "קלוקל", אלא קוצר הנפש של העם.
התורה מנחמת אותי מאוד בכך שהיא מרשה לנו להתלונן. בספר תהילים (צא:א) כתוב "יֹ֭שֵׁב בְּסֵ֣תֶר עֶלְי֑וֹן בְּצֵ֥ל שַׁ֝דַּ֗י יִתְלוֹנָֽן". הפירוש המקובל על "יתלונן" הוא מלשון לן, גר, במקביל ל"יושב" בחלק הראשון, אך הפירוש שלי (בחיוך) הוא שבצילו של הקב"ה מותר להתלונן. כך אנו לומדים מספר במדבר: לא צריך להיות מנומסים, לא צריך להגיד "הכול יפה". במקרה הראשון, אנשים התקהלו, רבו, צעקו, התלוננו, ומסתבר, מותר לנו לבכות ולקרוא אל ה'. הרכנת הראש וקבלת הכול "מן אללה" היא לא דרכנו. כשאין מים, מותר וצריך להגיד משהו, ובקול רם. מטרתנו היא תיקון עולם, ונקראנו להיות שותפים במעשה בראשית. לשם כך, צריך לראות מה יש, מה אין, מה אפשר וצריך לעשות. אבל, מצד שני, סתם התבכיינות ללא סיבה, בחוסר הערכת הטוב – אינה מקובלת. הקב"ה מוריד על בני ישראל מן משמים, יום יום (ובששי מספיק לשבת), וטעמו "כצפיחית בדבש" (שמות טז:לא) והם קוראים לו "הלחם הקלוקל"? חוסר מים, זה עניין אחד, רציני ואמיתי, והוא מטופל במהירות וביעילות, אבל אם אנחנו לא אוהבים את הטעם של הלחם של אלוהים? על כך הקב"ה אומר לנו (משהו כמו) – נו, באמת. והעונש לא מאחר לבוא.
הפרשה שלנו מלאה במים, ובהמשכה, אנחנו מתוודאים לבאר: “אָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ־לָֽהּ” (במדבר כא:יז). באר היא מאוד שונה ממים החבויים בתוך סלע, שרק אלוהים יכול להוציא אותם ממנו בנס. באר היא משהו שאנשים יוצרים בדרך כלל ביחד, כדי להגיע למעמקי האדמה ולהביא משם משאב יוצר חיים. מדרשים רבים משווים את התורה למים. גם כאן, התורה היא כמו מים מתחת לאדמה שלא קל להוציא אותם לאור. בידינו התורה שבע"פ שהיא כמו הדלי הנשלח מטה, כדי להעלות משהו חי לימינו אנו.
שבת שלום